"ברוך הבא לדם, הרס וטבח!"
השנה היא 1993. אני, תלמיד במגמת התיאטרון בתיכון תלמה ילין, מגיע לצפות לראשונה בהצגה של תיאטרון חדש בישראל, תיאטרון רוסי. בימים ההם עוד לא הבנתי בכלל מה זה אומר. להצגה קראו "האידיוט" על פי הרומן המהולל של דוסטוייבסקי, ולמרות שלא היה קל להבין כל מילה בגלל המבטא הכבד של השחקנים, יצאתי מוקסם עם טעם של עוד, ואף קצת מאוהב בשחקנים הראשיים האנונימיים בעלי השמות הגלותיים - סשה דמידוב ויבגניה דודינה. בהפקה השנייה של התיאטרון שזכיתי לראות באותה שנה, "אדם בן כלב" המטלטלת, כבר התאהבתי בשניהם נואשות.
לאורך שלושת העשורים שעברו מאז, השתדלתי לא לפספס הצגות של תיאטרון גשר, כולל כמה מההצגות המשובחות ביותר שראיתי בארץ. בימים כתיקונם, כל הפקה חדשה של תיאטרון גשר היא סיבה למסיבה, אך בימים מדממים אלו, שמניין הלוחמים ההרוגים ממשיך לטפס והחטופים ממשיכים להירקב בתנאים בלתי אפשריים במנהרות חמאס, כמעט מרגיש לא במקום לצאת לבלות בתיאטרון.
אבל אל דאגה, בהפקה החדשה של תיאטרון גשר, "ריצ'רד השלישי", לא תמצאו באמת אסקפיזם. זוהי לא עוד הצגה, זו אותה גברת מציאות קשה וקודרת שאנחנו חיים בה בשינוי אדרת. כל כך הרבה מוטיבים בהצגה מתכתבים ישירות עם ישראל 2023 - ואי אפשר לא להצטמרר כשמגיעה ההכרזה: "ברוך הבא לדם, הרס וטבח!". אמנם קפצנו לאנגליה של לפני 600 שנה והשפה שייקספירית, אבל הפסקול ברקע ישראלי לחלוטין.
המתרגם דורי פרנס שזר בחוכמה וברגישות לתוך המחזה כמה מנכסי צאן הברזל של המוזיקה העברית ("שיר לשלום", "אור", "משירי ארץ אהבתי" ועוד), מהלך שבהחלט עזר להפוך את "ריצ'רד השלישי" לישראלי מאי פעם. למזלנו, פרנס הקפיד לשמור על השפה המפורסמת של שייקספיר ללא מודרניזציה או סלנג ישראלי כפוי, כפי שנוטים לא פעם לחבל בתרגומיו בישראל. זה הבימוי המוקפד ותצוגת המשחק הווירטואוזית של הקאסט, שמצליחים לתווך ולהנגיש את הפיוטיות והליריות של הטקסט, ולגרום לו להישמע כמעט כמו דיבור יומיומי לגמרי.
ריצ'רד השלישי ייזכר לנצח כמלך עם המוניטין הכי מפוקפק בתולדות אנגליה, וללא ספק הנבל הארסי והרצחני ביותר של שייקספיר - לא בכדי הוא מושווה לעכביש ולקרפדה. כבר בתחילת המערכה הראשונה, הדוכס האנגלי ריצ'רד מתכנן מהצד את מסלולו אל כס המלכות באמצעות מניפולציות ותחבולות זדוניות, וכך במשך כמעט שלוש שעות (כולל הפסקה), הוא מזרז את מותם של יותר מתריסר אנשים שעומדים בדרכו. כן, מדובר בטרגדיה נוראה, אך היא בכל זאת מצליחה לשעשע בזכות הסוציופת הכריזמטי שבמרכזה.
דמותו האייקונית של ריצ'רד היא כמעט לא אנושית. אנו זוכים להצצה למרירות שלו אבל אף פעם לא לרגש שלו, אפילו כשדבריו מבהירים שהוא מבין את המפלצתיות של שיטותיו. "האם אי פעם חיזרו אחרי אישה בהומור כזה?", הוא שואל לאחר שהציע נישואים לליידי אן, שאת בעלה זה עתה רצח. "אפילו חיה רעה יודעת חמלה מהי", היא מטיחה בפניו. "אני אינני יודע ולכן אינני חיה", הוא משיב. השילוב הזה, של רוצח מתועב אך שרמנטי באופן חולני, הוא שמחזיק את "ריצ'רד השלישי" המרופט ברפרטואר מאות שנים.
כדי להצליח לעשות סדר בכאוס המופלא שהוא "ריצ'רד השלישי", חייבים במאי שיודע את העבודה. כאן בדיוק נכנס לתמונה איתי טיראן, שאף גילם בעצמו את ריצ'רד לפני כעשור בתיאטרון הקאמרי. טיראן, ששב אלינו לארץ הקודש אחרי שנתיים של מגורים בווינה, הוא אולי במאי בתחילת דרכו אך טביעת האצבע שלו מורגשת בכל מיזנסצנה ובכל ניואנס הכי קטן של כל שחקן. ניכר כי טיראן ביקש להעמיק בטקסט ולפצח את הגרעין של כל סצנה, ולצד לא מעט בחירות אמנותיות נועזות, הוא הפליא לברוא עולם ריצ'רדי קר ואכזר מתמיד. בלי אזהרות מסע ובלי אזהרות טריגר.
"אל נא תעמיד במבחן אדם מיואש"
קשה להתעלם מהרמיזות למנהיגים מפוקפקים אחרים באינטרפרטציה לדמותו - כמו בנימין נתניהו או להבדיל, יחיא סינוואר - אחד נפטר לאורך הקריירה הפוליטית שלו מכל מי שמעז להמרות את פיו; והשני, 'הקצב מחאן יונס', שבדרך לשלטון טבח בכל מי שנחשד בבגידה בחמאס. לא ראיתם כלום עד שלא ראיתם את ריצ'רד אוכל נודלס תוך שהוא מפזם את "שיר הרעות". זר לא יבין זאת. גם הסצנה שבה ריצ'רד לפתע מתחזק ונאחז בתורה, בזמן שההמון המבוהל זועק להפוך אותו למלך, היא מחזה שכולנו מכירים היטב מהחיים עצמם.
אבל קודם כל ומעל הכל, "ריצ'רד השלישי" הוא מופע האימים של יבגניה דודינה. אחרי היעדרות של 15 שנה מבמת תיאטרון גשר, הפרימה בלרינה חזרה הביתה, והיא לא הייתה יכולה לבקש לעצמה קאמבק מפואר יותר. דודינה מנצחת על קרקס הבלהות הזה בעוז, ומזכירה שוב שהיא אחת השחקניות הישראליות האדירות ביותר בדורנו. לאורך השנים דודינה גילמה אינספור דמויות נשיות חזקות ודומיננטיות, אבל דווקא בתפקיד גבר מתגלה תפקיד חייה.
הבחירה ללהק את נסיכת הקרח הרוסית כריצ'רד האכזר היא הברקה יוצאת דופן. גם בגלל שאין מתאימה ממנה לתפקיד, אך יש כאן גם הצהרה פמיניסטית מובהקת מפני שבתקופתו של שייקספיר שיחקו בתיאטרון גברים בלבד, והם גילמו גם את תפקידי הנשים. דודינה מוכיחה שהיא מסוגלת לגלם את ריצ'רד לא פחות טוב מכל שחקן גבר. דודינה מותירה את הקהל על קצה הכיסא עם פה פעור - מהפרולוג בתחילת ההצגה ועד מונולוג הסיום שלה.
נוצצים גם לא מעט מהמבצעים בתפקידים משניים, שבמקרה הזה מדובר בכל התפקידים מלבד ריצ'רד. כמה מרגש היה לחזות באיחוד של דודינה עם סשה דמידוב, הפרטנר המיתולוגי שלה, שמפליא לגלם את דמותו של קלרנס, אחיו של ריצ'רד. דורון תבורי פנטסטי כתמיד בתפקיד המלך אדוארד הגוסס, ולא פחות נפלא בתור הדוכסית, אימם של אדוארד, ריצ'רד וקלארנס. מיכל ויינברג מצמררת בדמותה של המלכה אליזבת', בעיקר בסצנה המחרידה שהיא אוחזת בכדי האפר של שני בניה הנסיכים. רגע שיזרוק כל ישראלי היישר לטראומת התופת של ה-7 באוקטובר.
אלכסנדר סנדרוביץ' משובב נפש כהרגלו בתפקיד הייסטינגז המסכן, שמאבד את ראשו באופן הכי מילולי שיש; לנה פרייפלד נוגעת ללב בתור ליידי אן; פאולו א. מואורה מרתק בתפקיד קייטסבי; הרוצח השכיר שמגלם שלומי ברטונוב הוא תפקיד בלתי נשכח בזכות ההפוגות הקומיות שהוא מספק בתוך שלל הזוועות המתרחשות על הבמה. ברטונוב הוא מעין הכלאה פסיכוטית בין דקסטר לאלכס, גיבור "התפוז המכני" של קובריק. האווירה הקובריקית מורגשת היטב גם בהפקה המוזיקלית הדרמטית והנהדרת של עמית פוזננסקי.
הבמה הדיכוטומית שעיצב בכישרון רב ערן עצמון, מתחילה בלבן טהור ונגמרת בשחור משחור. כמו החיים. התלבושות השנונות של יהודית אהרון כוללות שפע של קסמים, ובראשם הנעליים של ריצ'ארד, שנועדו להדגיש את הצליעה המפורסמת שלו כמובן, אך מבליטים גם את חריגותו ואת העיוות שלו. רננה רז דייקה באופן מושלם את שפת הגוף של ריצ'רד המגושם ואת השפה התנועתית של ההפקה כולה. התאורה המרשימה של גלב פלשטינסקי וגם הווידאו-ארט המצוין של ויקטור סורוקין מוסיפים רבות לחוויה, בעיקר בסצנת הקרב האינטנסיבית בסיום ההצגה.
ערב הקרב נגד המורדים, כשצבאו מובס וסוסו נפגע, זועק ריצ'רד את המשפט המצוטט ביותר מהמחזה: "סוס! סוס! מלכותי בעד סוס!". הקריאה מבטאת את סופו הנלעג של מי שכל חייו היו רצופי תככים ומזימות רק כדי לאחוז בכתר, וכעת הוא מוכן למכור הכל תמורת סוס. נשמע מוכר? לצערי, יותר מדי אלמנטים מוכרים מהחיים מהדהדים מההצגה, ועדיין, היא כל כך עדיפה על המציאות.