כבר כתבתי פעם על הספירות. ארבע פעמים ביום אנחנו עומדים, נספרים, שמות נקראים ונענים ב"כן המפקד". כשרע, אז עומדים אפילו שעה וחצי-שעתיים נוח-דום נוח-דום, והגב שלי מתפוצץ מכאבים, והרבה פעמים ממשיך לכאוב גם אחרי המסדר.
כל הזמן הזה מתן וחגי שעומדים לידי עומדים בדום מתוח, לא זזים, לא מתלוננים, חיילים טובים. הייתי בטוח שהם פשוט נושאים את הכאבים יותר בגבורה, ולכן לא אמרתי דבר גם אני, עד שהשבוע, אחרי מסדר ארוך במיוחד (הסמלת: אצלי אתם תלמדו דרך הרגליים להתנהג, תעמדו עד שיימאס לי) אזרתי אומץ, התגברתי על החשש שיקראו לי "סבתא'לה", ושאלתי את מתן, בלחש, תגיד, איך זה שאתה לא זז במסדרים? מתן מופתע. למה שאזוז? עכשיו תורי להיות מופתע. מה, לא כואב לך הגב? מה זאת אומרת, למה שיכאב לי הגב? מה, בדום של שעה לא כואב לך? וגם של שעתיים? לא ועוד לא. גם לחגי לא, וגם ליוני לא. כנראה שיש לי איזו בעיה בגב, וחודש וחצי אני סובל כמו טמבל ושותק.
מה עושה סרבן בצרה? ניגשתי למפקד, ששלח לחובשת, שהפנתה לרופא והעלתה אותי למרפאה. הרופא מכניס אותי, אני מספר לו על הבעיה, והוא מגיב במין הבעת אי אימון משועממת. אני מן הסתם הבנאדם המיליון שמספר לו על בעיה בגב. הוא ממשש לי את הגב כמה שניות ופוסק אין בעיה, אתה בריא, אני רושם לך כמה תרגילי כושר לחיזוק הגב. אני מתעצבן - אבל יש לי בעיה אמיתית, לא טיפלת בה בכלל! טוב, הוא כאילו עושה לי ג'סטה, אני רושם לך תרופה לשיכוך כאבים, אבל אני מתרגז ממש. לא! אני לא רוצה תרופה! אני רוצה שתעזור לי, לא שתיתן לי תרופה לכאבים במקום לטפל בהם! הדוקטור מאבד סבלנות, אין לך בעיה, שלום, ויוצא מהחדר.
אני לא יודע מה לעשות. מתעצבן עוד, מתכעס, צועק. אבל הדבר היחיד שהצעקות גורמות הוא שרושמים לי תלונה ומחזירים אותי חזרה.
היחס שקיבלתי מתסכל נורא, מעליב, משפיל. אני רותח וחוזר למחלקה, וחגי מרגיע אותי. יש לו תיאוריה, "בכלא מטפלים בבעיות הקריטיות (התקף לב, הפסקת נשימה) ובבעיות הקטנות (חום-נמוך, הצטננות) ביעילות. אבל בכל הבעיות שבאמצע הם לא מטפלים. התגובה שלהם היא כל עוד אתה לא מת או גוסס, תסתדר לבד. אם תתעקש ניתן לך אנטיביוטיקה, משכך כאבים או אקמול. ויש לו גם סיפור: פעם ראיתי מחזה ממש סוריאליסטי, כששמרתי באגף. הדוקטור הזה נכנס לכל התאים, שואל שם ומספר אישי, רושם אותם בדף כדי שיהיה כתוב שביקר אצלם רופא, ואז הולך, והאגפיסטים משתגעים רגע, חכה, דוקטור, אבל יש לי בעיה, חכה, חכה! והוא הולך.
ביום שהייתי שם הוא נכנס לתא, וכרגיל שואל: שם ומספר אישי, וזה ששמרתי עליו אומר לו, אני לא נותן לך את המספר האישי שלי. למה? כי אתה לא רופא של בני אדם, אתה רופא של כלבים, לא אכפת לך מה קורה איתנו, אתה בכלל לא בודק אותי, אז אני לא נותן לך מספר אישי.
אני חושב לכתוב על הרופאים, ונזכר שסבתא אמרה פעם: כמה אפשר לדבר עם אנשים על הגב שלך, ובמשהו שמתן אמר פעם בהקשר אחר: להתעסק יותר מדי בקשיים הקטנים של הכלא מחמיץ את הנקודה. זה מאפשר לאנשים, במקום להתייחס לדברים האמיתיים, לסיבות לסירוב, להגיד אבל גם בצבא זה ככה, או יותר גרוע, מה זה מול הטירונות אפס תשע שלי, אז היו נותנים לנו לעשות שכיבות שמיכה עם בובה של אריאל שרון במשקל אמיתי על הגב, רק בשביל לחמם אותנו בבוקר. אולי. הגב שלי, בכל אופן, כואב.
ישיבת סרבנים
אנחנו מתעסקים בעסקי סרבנים. מתן הביא, בקושי, את "הקאפיטל" (ספר כבד), וחגי ומתן קוראים ביחד כבר כמה ימים מקריאים פיסקה ואז מדסקסים אותה. אני מצטרף אליהם והם כבר באמצע ההתחלה. מתן צוחק בואו לקרוא קצת בכתבי הקודש (כאמור, חבר מרכז המפלגה הקומוניסטית).
בניגוד לציפיות שלי מרקס יחסית משעשע (!), מעניין. עם חלק מניתוחיו אני לא מסכים, ובטח לא עם השורה התחתונה, אבל עם חלק דווקא כן. אולי בסוף לא יעמידו אותי לקיר כשתפרוץ המהפכה (מתן אומר שאם אני אתנהג יפה, הוא יראה מה אפשר לעשות בשבילי). אחר כך יונתן בן ארצי מצטרף ואנחנו מנסים לנסח יחד מכתב ולשלוח לעיתונות, כשחתומים עליו כל הסרבנים הכלואים.
יש לנו גירסה ראשונית שאנחנו עובדים עליה, ומהר מאוד מגבשים סביבה שני מחנות (אנחנו רק ארבעה, אבל שים שני סרבנים בחדר...) - זה שקורא להדגיש את הצד הקשור לסרבנות, קריאה כללית לשלום ולאי אלימות, כדי לפנות ליותר אנשים ופחות להרגיז, לאטום, מכתב שישדר מסר ש"אנו לא נישבר", ומחנה שני שתומך בהדגשה של הפן הקונקרטי והמשותף בסירוב שלנו ההתנגדות לכיבוש הישראלי (הרי רובנו לא פציפיסטים בכלל, אלא סרבני כיבוש).
הטונים עולים ו"אם יש שם כיבוש, אני לא חותם", ו"אם אין שם כיבוש, אני לא חותם", ועולים משקעים ישנים, וגולשים לפסים אישיים ("יא קומוניסט", "כוסאוחתו אתה והתחושות בטן שלך"), ואני קצת באמצע, ממש לא פציפיסט, אבל גם מוכן לדבר על הסירוב ולא ספציפית על הכיבוש, מנסה לתווך, להגיע לפשרה.
אנחנו יוצאים להפסקה בדיונים, הולכים לאכול צהריים, קוראים כמה עמודים בקפיטל (בן ארצי מסרב להצטרף ומתעקש לקרוא דווקא בספר מתמטיקה שהביא, "13 דרכים להתרגש מגיאומטריה אנליטית בעידן הפוסט-קוואנטי". נו, סטודנט לפיזיקה).
בערב (אחרי עוד מסדר) אנחנו חוזרים לדיונים ובסוף מגיעים לפשרה. המכתב יעסוק בדברים שאנחנו מתנגדים להם מכל מקום, כיבוש ודיכוי, אך מתוך הניסוח שלי יהיה ברור שדברים אלה קורים גם בארץ, ולכן ישתמע שאנחנו מתנגדים להם גם כאן כשהם קורים בשטחים. עכשיו אנחנו מתחילים במסע החתמות מבריחים עותק לנועם, שנמצא באגף, ומתקשרים להלל, שנמצא עכשיו בין תקופות כליאה, בבית, ועושה הפסקה בשביתת הרעב, ומאשררים איתו דרך שפופרת הטלפון. כשנסיים נשלח לעיתונות, ואז נראה מה תהיה התגובה.
הצבא נלחץ
לפני יומיים קראו ליוני לשיחה עם איזה תתה-לוף. כולם התרגשו, אבל כלום חדש לא יצא משם, רק הצעות מוכרות כבר, שהוצעו לכולנו (גם לי הציעה מפקדת הבקו"ם, כששפטה אותי, שירות בבית חולים אזרחי שלא במסגרת צבאית ובלי נשק, אבל במסגרת הצבא). כמעט לכולם ברור שהדבר מעיד על לחץ של המערכת, ראשיתה של היסדקות. ולמי שעוד לא היה ברור, הפך הדבר ברור אחרי מה שקרה היום בצהריים.
בצהריים קראו לי ולחגי אל משרד המ"פ, כמעט האליל של הפלוגה, בדחיפות. רוצו! רוצו! נכנסתי פנימה, והמ"פ דוחק, חצי צועק, שואל אותי, יש לך את הטלפון של בן ארצי בבית? (יוני השתחרר היום אחרי התקופה השביעית שלו, סגר 196 יום בכלא), אני צריך אותו במיידי, סופר דחוף. יש לי אותו המ"פ (אני חייל טוב, המ"פ בסוף כל משפט), אבל באוהל. אני יכול להביא אותו המ"פ. אז רוץ! רוץ! אני רץ וחוזר, הנה... אבל אפשר לדעת בשביל מה המ"פ? כן, התקשרו ואמרו לי שצריך את הטלפון של בן ארצי, כי יש לו פגישה עם סגן הרמטכ"ל. סגן הרמטכ"ל? זאת אומרת, סגן הרמטכ"ל, המ"פ? זה שהבוס שלו כולא אותנו כאן שוב ושוב בלי שנדע לכמה זמן, בלי אופק? כן.
אני יוצא החוצה ושמח. אולי סוף-סוף זז משהו. אני מספר לחגי והוא מצטרף אליי, ואז אדם מגיע לכלא (חזר מחופשה) ומצטרף אלינו גם הוא, אולי ואולי ואולי.
סחרחורת טלפונים מגלה שהפגישה כנראה נקבעה למחר. אדם אומר שהוא לא מעז להיות אופטימי. אני דווקא מעז. אין ספק, מחר יכול להיות היום הכי מעניין לענייני סרבנות, לפחות מאז שנכנסתי לכלא. אולי מחר ייקצב פרק זמן לא ידוע. אולי ואולי ואולי.