"פייר מנאר, כותבו של דון קישוט" הוא אחד מהסיפורים הקצרים הנודעים והאהובים על חובבי ספרות קלאסית, זאת למרות שהוא מאוד מוזר, בלשון המעטה. בסיפור האזוטרי, מציג הסופר הארגנטינאי הנודע חורחה לואיס בורחס ביקורת על ספר מאת סופר צרפתי אקסצנטרי (ודמיוני לחלוטין) בשם פייר מנאר, שכותב במאה ה-20 יצירה "הרואית", שהיא למעשה שני פרקים שמועתקים מילה במילה מתוך "דון קיחוטה" של הסופר הספרדי מיגל דה סרוונטס. נשמע מסובך? לא בדיוק. בורחס מנסה להסביר את ההבדלים בין לקרוא את דון קיחוטה כיצירה מקורית וספונטנית במאה ה-17, לבין לקרוא את אותה היצירה בדיוק במאה ה-20, על כל הרבדים שהיצירה צברה במאות השנים שעברו מאז יציאתה, ואת כל השינויים שהשפה, ואיתה גם העולם עצמו, והקוראים, חוו במהלך אותן שנים.
לפעמים, לא צריך לחכות 300 שנה כדי לעמוד על שינויים שנוצרים בתוך יצירה, בלי לשנות בה דבר. לפעמים מספיק יום אחד. ב-8 באוקטובר הייתה אמורה לעלות בתל אביב ההפקה החדשה "חנוך לוין - האופרה". יצירה פרועה במקוריות שלה, עם חמישה מלחינים שלקחו טקסטים של גדול המחזאים שלנו והפכו אותם לאופרה אחת שלמה, מלאה בהומור, נוטה לגרוטסקה לפרקים ומלאה במוזיקה מקורית לצד פזמונים מוכרים ואהובים.
מתקפת הפתע הקטלנית של חמאס על יישובי עוטף עזה ב-7 באוקטובר, והמלחמה שפרצה בעקבותיה, דחו באופן טבעי את בכורת האופרה. גם כשחזרה השגרה המהוססת, באופרה הישראלית העדיפו ללכת על בטוח וחזרו עם "לוצ'יה די למרמור" הקלאסי והלא מאיים. אמש, באיחור של 118 ימים מדממים וכואבים, חנוך לוין עשה את הקאמבק שלו לבמה הכי מרשימה בישראל בבכורה העולמית של האופרה שנקראת על שמו.
"אלוהים, תן לנו חודש אחד של שעמום! שעמום טוב, אמיתי, שוויצרי! אני כל כך רוצה להשתעמם! לחלות בדיכאון משעמום! לתלות את עצמי משעמום!". את הטקסט הזה כתב חנוך לוין ב-1995 במחזה "רצח", שעלה בתיאטרון הקאמרי בשנת 1997. המחזה מדבר על הציפייה לשלום, בהבנה נבואית כמעט שהוא לא יכול להגיע. אלא שהמילה "רצח" בשנים האלה הייתה מזוהה עם איש אחד, והמילה "שלום" של אותם שנים אחרת לגמרי מהמילה היום. יכול להיות שמאז אוקטובר האחרון המילים שוב שינו את משמעותן.
המלחין יונתן כנען אחראי על הלחנת הקטע הזה. על הבמה עומדים שלושה גברים. שניים במדי צבא, השלישי נראה דומה באופן מחשיד לראש הממשלה שכיהן כאן ב-1997. "כל ערב אנו אומרים: עד כאן רצח! ממחר - השלום!", הם שרים, ומוסיפים: "כל בוקר נולד ילד שהוריו אומרים: 'עד גיל 18 זה מוכרח להיגמר! וכך 18 שנה, ועוד 18 שנה, ועוד 18 שנה... הלא מרוב שמצפים לחיים - לא חיים!".
ברגעים אלה מצטרפות לבמה שלוש דיוות מקומיות של האופרה הישראלית - תמרה נבות, דניאלה סקורקה וענת צ'רני. שלושתן עשו לא מעט דמויות גדולות מהחיים על הבמה הזאת, אלא שהפעם הן לא בשום דמות. בלי פאות, בלי שמלות מפונפנון, כמעט בלי איפור. שלוש נשים ישראליות צעירות, מוכשרות, ששרות על הציפייה המאתגרת כל כך לשקט. זה היה רגע לא-אופראי בפשטותו. מדהים שהוא נכתב הרבה לפני ה-7 באוקטובר. עצוב להבין שהוא כנראה יהיה רלוונטי תמיד.
כאמור, חמישה מלחינים חתומים על האופרה החדשה - יוסי בן נון, יונתן כנען, יונתן קרת, רוני רשף ודוד זבה. הראשון ברשימה זכה לעבוד עם חנוך לוין בחייו, האחרון אחראי גם על מלאכת הניצוח והעיבודים של הפזמונים המוכרים. וכך למעשה יש לציין שמלבד חמשת המלחינים ההפקה הנוכחית כוללת קטעים שהולחנו על ידי מתי כספי, אלכס כגן, זוהר לוי, רמי קליינשטיין וחוה אלברשטיין (וגם על ידי מוצרט, בטהובן והפתעות נוספות).
השילוב של להיטי פופ ענקיים כמו "לונדון", "בצער לא רב, ביגרון לא קודר" או "חיה לי מיום ליום", שמוכרים לכל חובב מוזיקה ישראלי גם אם לא צפה מעולם במחזה מאת חנוך לוין, הופכת את 85 הדקות של האופרה לזורמות ביותר, גם אם הביצועים לא אחידים ברמתם. ראויה לציון הסולנית ענת צ'רני, שהביצוע שלה ל"שחמט" הקלאסי היה מצמרר, ולא רק בגלל העיתוי.
אפשר לחשוב על עוד לא מעט פזמונים אופראיים שהיו מתאימים בול לערב כזה כמו "שיר הקרואסון" או "ציפור המכנסיים הקטנה", ולחילופין שירים שאפשר היה לעבד תזמורתית כמו "חייל של שוקולד" ו"גם במלחמה צודקת" שהיו מתאימים בול לתקופה בה אנחנו חיים - ועדיין ההחלטה לשמר את הערב באורך שפוי, ולאזן בין הקטעים המקוריים לשירים המוכרים היה נכון.
בקטעים המקוריים בלטה יעל לויטה, הדיווה הגדולה של בית האופרה בתל אביב. היא בלטה בתפקידה של רות שחש, הפסנתרנית עם הישבן האינסטרומנטלי העונה לשם "ביג תוחעס". את הגרסה המוכרת של אלכס כגן עיבד מחדש המלחין יונתן כנען, שהפך אותו איכשהו לעוד יותר קברטי ושובב. אלא שלשיאה הגיעה לויטה בגרסה האופראית למערכון "שני גברים נכלמים ואישה עצבנית", בה היא מגלמת את גניה שמסרבת להעביר לבעלה את המלח בגלל שלל סצנות גרוטסקיות מחיי נישואיהם. הקטע המשעשע הופך בידיו של המלחין יונתן קרת לאריה קלאסית, שלפרקים מרגיש שנכתבה במאה ה-17, ועדיין היא מצליחה לשמור על חינניות והומור.
עוד נציין את הדואט המקסים של תום כהן ועדי עזרא ל"את ואני והמלחמה הבאה" המצמרר תמיד (אם השיר לא מצמרר בפני עצמו, זכרו שהחזרות לאופרה התרחשו לפני ה-7 באוקטובר), ואת דניאלה סקורקה המופלאה כתמיד שהפעם מלבד שירה משובחת הציגה גם תזמון קומי מעולה ב"רווקים ורווקות" שהלחינה רוני רשף. סקורקה נכנסה לנעליה של עירית קפלן שעשתה את התפקיד של בולבה במקור, שכל רצונה להחדיר אצבע לרקטום של זניידוך, כולל השורה הבלתי נשכחת: "חמוד שלי, אתה לא תוכל להתכופף לקשור שרוך בלי שאכניס לך אצבע".
אפשר לדבר עוד הרבה על הליברית שערך עידו ריקלין, שהצליח לבנות סיפור מסגרת שגם אם אין בו תמה סדורה עדיין ירד בקלות בגרון גם אצל מנויי האופרה הוותיקים. מילה טובה מגיעה כמעט כרגיל לבריטון עודד רייך, והפעם גם ליאיר פולישוק שזכה לכמה מהתפקידים הגדולים שקיבל על הבמה הזאת, ונראה שלא בפעם האחרונה.
ובכל זאת, קשה להגיד ש"חנוך לוין - האופרה" היא יצירה מושלמת שעושה חסד אמיתי עם המחזאי. יכול להיות שזה בכלל לא אפשרי. החיילים של לוין הפכו באופרה לזמרות במקרה הטוב, או ללהקה צבאית חמודה שמבצעת שירי ילדים. הערבים של לוין לא הגיעו (האם בכלל באקלים של 2024 זה אפשרי?), וגם הזונות (אותו כנ"ל). גם העובדה שאף יצירה מתוך "מלכת אמבטיה" לא מצאה את דרכה להפקה החדשה היא פספוס.
במקום, קיבלנו ערב אופרה שונה ומיוחד. כזה שכלל נביחות של צחוק בקהל, וגם לא מעט הצטרפות לשירה, כאילו מדובר בשירה בציבור. שיא הערב הגיע בסופו, כשכל הסולנים הופיעו על הבמה בבגדים שחורים, ללא פיאות או תחפושות, וביצעו את מה אכפת לציפור (העץ הוא גבוה), בלחן הקלאסי של זוהר לוי.
בגרסה המוכרת של השיר, בביצוע להקת "אחרית הימים" מתחבא סולו הגיטרה האקוסטית היפה בתולדות המוזיקה העברית, ובגרסה האופראית של דוד זבה נתנו הרבה כבוד לשיר, כשאת התפקיד של יצחק קלפטר החליפה חטיבת כלי מיתר שלמה. קשה היה שלא להיזכר שברגעים האלה ישנם עדיין ישראלים במנהרות של עזה, שמזמן לא ראו ציפורים, עצים ועל הים הם יכולים כרגע רק לחלום. גם על החיילים שלנו אי אפשר היה שלא לחשוב ברגעים האלה. המציאות שהתערבבה לה לתוך המרחב המוגן של בית האופרה הפכה את היצירה המתוקה הזאת, לחלק מהכאב הכללי.
ובכלל, לאחרונה נראה שאנחנו חיים במחזה של חנוך לוין. מסיבת העיתונאים הכואבת של עידן עמדי הייתה רגע כזה. מיליוני אזרחים נושאים עיניים נוצצות לזמר פצוע שיציל אותם מהמציאות האכזרית. דיווחים על שרה בקבינט שאוכלת פופקורן בזמן שחורצים גורלות של לוחמים, חברת כנסת שיורקת על חבר כנסת ערבי ("אמרתי טפי, לא טפו") וראש ממשלה שמשפץ את הבריכה שלו בזמן ש-136 אזרחים שלו חטופים כמעט ארבעה חודשים בעזה. פייר, הוא הגזים הפעם.