מחאת משפחות החטופים, שמבקשים להחזיר הביתה את 136 האזרחים הישראלים שנחטפו לעזה ב-7 באוקטובר ונותרו בשבי חמאס, היא המחאה האזרחית המוצדקת ביותר בתולדות המדינה. אין בה פן פוליטי, אין בה פן כלכלי - רק נטו דרישה מהמדינה לעמוד בחלק שלה בחוזה של הגנה על אזרחי המדינה. הדרישה הברורה מאליה שאת החזרת החטופים צריך לעשות במהירות האפשרית, בנוסף לעובדה הידועה שלהחזרת החטופים יהיה מחיר כבד, הן חלק מהמשוואה המוכרת של המחאה. אפשר להתווכח על שאלת המחיר, אבל זה לא סותר את נחיצות המחאה והחשיבות שלה בדברי האומה. כל מי שמתנגד למחאה הזאת במובן הטהור שלה, פשוט איבד את המצפן המוסרי שלו.
אלא שצריך להודות על האמת: המחאה הטהורה של משפחות החטופים "גויסה" לצרכים פוליטיים. ברגע שקריאות ה"להחזיר אותם עכ-שיו" בכיכר החטופים התערבבו עם קריאות "בחירות עכ-שיו" של הקפלניסטים, חלקים רבים מהציבור - ולא רק הימני - נרתעים מהמסר המבולבל. באופן אישי הייתי שמח לראות את ממשלת הבלהות הזאת הולכת הביתה, וזה עוד לפני שהיא הפכה לאחראית למחדל הגדול בתולדות המדינה. ועדיין, בתור מי שמאמין שאין שום דבר חשוב כרגע לנפשה של המדינה מאשר החזרת החטופים - אני מוכן לדחות את הפלת הממשלה כדי לא לדחות עוד את עסקת שחרור החטופים, שבוודאי לא תתרחש תחת ממשלת מעבר זמנית בתקופת קמפיינים ארסיים סוערים.
אלא שמתברר שבימין הביביסטי, זה שמיוצג בערוץ 14, המשוואה הפכה כבר לפשוטה יותר. משפחות החטופים זוכות שם ליחס של אויב לכל דבר. חשוב לציין שאני לא מכיר אף ימני ערכי ואידיאולוגי שמתבטא ככה, או חושב ככה, מחוץ לגבולות ערוץ 14, רדיו גלי ישראל ומספר בוטים אנונימיים וחסרי עוקבים בטוויטר.
במהלך אתמול (ראשון) קשה היה לפספס את דף המסרים האחיד שנראה לאורך היום בערוץ. באולפן הפתוח של הערוץ אמרה דנה ורון ש"יכול להיות שצריך להגיד לחטופים" שהם לא בראש סדר העדיפויות של המלחמה. נותר רק לקוות שהחטופים לא צופים בערוץ הנורא הזה. יעקב ברדוגו הלך צעד קדימה והסביר שהאינטרס היחיד של ישראל הוא לנצח את חמאס. החטופים אפילו לא במשוואה שלו.
אלא שהשיא הגיע במהדורת "הפטריוטים" היומית עם מונולוג מטריד במיוחד של איתמר פליישמן, שהשווה בין היחס של צה"ל לאוכלוסייה האזרחית בעזה ("נאלצנו להרוג את האזרחים, זה קורה ולכן יש קרוב ל-30 אלף הרוגים") לבין החטופים. פליישמן, אדם רהוט וחד לשון, לא התבלבל בלשונו והבהיר שזו "עליית המדרגה הכי נוראית שנצטרך לעשות, והיא דורשת קורבנות קשים". נראה שאפילו ינון מגל נבהל לרגע מהאמירה המחרידה של הפאנליסט הוותיק, ודרש ממנו להבהיר את דבריו, אך פליישמן המשיך בשלו: "נדרשת מאיתנו הספיגה הכי קשה שיכולה להיות".
אפשר וראוי להתווכח על שאלת המחיר, שבמקרה האופטימי ביותר יהיה כבד מאוד. ועדיין, נדמה שגם הקיצוניים במחנה "מתנגדי העסקה" לא התבטאו נגד החזרת החטופים כפי שמדברים בימים האחרונים בערוץ 14. משפחות החטופים, שבסך הכל מבקשים להחזיר הביתה את אהוביהן מזמן הפכו לשק חבטות בערוץ. רק לפני יומיים כינה ינון מגל את דבריה של נעם דן, בת דודתו של עופר קלדרון החטוף בעזה, בכינוי המתוק: "קיא".
המצב מורכב וכיאה לישראל של עידן נתניהו מלא בפופוליזם. ההשוואות לעבר עם המחיר של עסקת ג'יבריל או עסקת גלעד שליט פשוט לא מתאימות במקרה הזה. לא מדובר פה בחיילים שנפלו בשבי, אלא באזרחים שנחטפו ממיטותיהם. האחריות על המדינה להחזיר אותם גדולה יותר, והמחיר שהאויב ידרוש יהיה גבוה יותר. זה ברור, וזה חלק מהדיון. אלא שצפייה בערוץ 14 מבהירה שהמחיר האמיתי הוא לא שחרור מחבלים או הפסקת הלחימה, אלא העתיד של המנהיג הרוחני של הערוץ.
האמת ברחה באולפן לנועם פתחי. "למה הקמפיין עכשיו הוא הרבה יותר אגרסיבי?", הוא שאל את חלל האוויר ואז ענה לעצמו: "כי יש סיכוי שעסקת חטופים תפרק את הממשלה". זה כל הסיפור כולו. אנשים שלא מאמינים שיש רוב מוחץ במדינה שפשוט רוצה להחזיר הביתה את 136 האזרחים שנמצאים כבר ארבעה חודשים בתנאים הקשים ביותר שבני אדם יכולים להיות בהם, בלי שום אג'נדה פוליטית. המשפחות שרק רוצות להחזיר את הסבתות והסבים, את הילדים והילדות, את הפעוט והתינוק, ממש לא חושבים על המשך הקריירה הפוליטית של בנימין נתניהו. הבעיה היא שהוא כן, וגם החיילים הנאמנים שלו באולפנים מאמינים בזה. איך אמר נועם פתחי עצמו: "כמות השעות שמשפחות החטופים מאכלסות את האולפנים - ועוד בזמן מלחמה - זה לא אמור להיראות ככה בכלל. אנחנו מטומטמים". עם הסיפא של הדברים באמת קשה להתווכח.