המילים האכזריות "לא מצחיק" ריחפו אתמול מעל הפרק של "ארץ נהדרת". זה קורה גם לטובים ביותר. קשה להיות מצחיקים כל הזמן. גם אם יש לך את הטאלנטים הכי מצחיקים, הכותבים הכי מושחזים, מחלקת האיפור הכי מדהימה ביקום ומציאות שלא מפסיקה לספק פאנצ'ים. לפעמים, מה לעשות, זה לא עובד. בדרך כלל בתוכניות פחות מוצלחות של "ארץ", מתישהו לקראת אמצע הפרק, יש איזה ניצוץ קטן שמקפיץ את העניינים ולפתע בת שחוק עולה מבין שפתותיך בעונג. האמת, זה קרה גם אתמול.
מצאתי את עצמי צוחק מול קול של אחד מכוכבי העבר הגדולים ביותר של "ארץ נהדרת". הקול היה של בחור בשם ניר גרבר, שרוב צופי "ארץ נהדרת" כנראה לא יודעים איך הוא נראה, אבל בוודאי יזהו את חתך הקול שלו מסרטוני "ניר וגלי" המפורסמים, אותם הוא יוצר עם זוגתו גלי אדלבאום. וכך, במקום לצחוק מהחיקוי המעולה של ליאת הר לב לטלי גוטליב מצאתי את עצמי צוחק לראשונה דווקא בהפסקת הפרסומות, מתשדיר לגבינת צהובה.
הפרסומת של "ניר וגלי" כתובה טוב, מבוצעת טוב ועושה על הדרך את הדבר הפשוט שפרסומת אמורה לעשות: לעשות חשק לרכוש את המוצר (משימה לא פשוטה במקרה שלי, לאור העובדה שאני לא אוכל מוצרי חלב בכלל). ובעיקר, היא מצחיקה - וזה הכי לא מובן מאליו. לא בגלל שזו פרסומת, אלא בגלל שהשעון שלי הראה שהתאריך הוא 7 בחודש. בתקופה הקשה ביותר בחיי, בדיוק ארבעה חודשים מאז התאריך הנורא ביותר בתולדות המדינה שלי, חתיכת לחם מדברת שמפלרטטת עם פיסת גבינת מוצרלה גרמה לי לצחקק לרגע. וזה חשוב. אסקפיזם זה עניין הרבה יותר חשוב משאנחנו מבינים.
וזאת למעשה הבעיה האמיתית של העונה האחרונה של "ארץ", שנאלצת לנווט בזהירות בין החדשות הקשות על עוד חייל שנפל בעזה, לבין ניסיון להקליל את המצב. הידיעה שבבית יושבים מול הטלוויזיות משפחות של חטופים שנמקים כבר ארבעה חודשים במנהרות של חמאס, ומגיעה להן חמלה, תקווה וכן, קצת אסקפיזם מבורך - בוודאי לא מורידה מהלחץ שמופעל על מולי שגב, הכותבים והטאלנטים. לרוב, הם מספקים את הסחורה.
אז מה בכל זאת פחות עבד אתמול? ראשית, המוקש הכי גדול שמעיב על כל תוכניות הסאטירה בתולדות האומה: המציאות פה עולה על כל דמיון. פשוט אין שום דרך שהחיקוי של יובל סמו למירי רגב יהיה מצחיק יותר מהמציאות. תזכורת: השרה רגב, חברת הקבינט המדיני-ביטחוני שאחראי על קבלת ההחלטות הביטחונית של מדינת ישראל, החליטה לטוס בזמן המלחמה (בזמן המלחמה!) לסרי לנקה לחתימה על הסכם עליו יכול לחתום כל פקיד ממשרד התחבורה (בזמן המלחמה!!), וכדי להוסיף חטא על פשע, מי שתצטרף אליה לנסיעה תהיה בתה (בזמן המלחמה!!!). יובל סמו גאון, אבל בחייאת, אין שום דרך להגחיך את הדמות של מירי רגב יותר ממה שמירי רגב כבר עושה בעצמה, עם או בלי לפרק שקית פופקורן תוך כדי.
אותו כנ"ל לגבי הניסיון המועד לכישלון להפוך את שיחת הצעקות בין דודי אמסלם וטלי גוטליב ליותר מצחיק ממה שהוא היה בדיווחים העיתונאיים, ובנאומים המבישים של שני נציגי הציבור במליאת הכנסת. החיקוי של ליאת הר לב מושלם, וגם מאסטרו אלי פיניש עושה גרסה מאוד מצחיקה של דודי אמסלם (שלעומת ביבי-מריאנו, ממש לא עושה הנחות למושא החיקוי) אבל גם התסריטאים הטובים בעולם לא יכולים לכתוב דו שיח יותר מצחיק מהמקור במקרה שלהם. משום מה, הם בכל זאת ניסו.
בנוסף, וזה חשוב לא פחות, משהו בחדות של הסאטירה של "ארץ" עומעם בעונה האחרונה, כנראה שבכוונה לאור המצב הכללי במדינה. עניין מובן בסך הכל. ומצד שני, מה הטעם להחזיק כלב תקיפה בחצר אם אתה שם לו מחסום שמונע ממנו לנשוך? מדי פעם הכותבים מנסים לתת איזה ביס קטן בערמומיות של רה"מ נתניהו, אבל דמותו של מריאנו - אולי החטא הקדמון הכי משמעותי של "ארץ נהדרת" - לעולם לא תצליח לעשות חסד עם גדולתו של נתניהו בתחום הנוכלות. במקום להציג אותו כאחד מהגורמים ההרסניים ביותר בתולדות המדינה, ביבי של מריאנו הוא דמות קרקסית וכמעט חביבה שמזכירה בעיקר את שמשון, השועל החביב מ"פינוקיו".
דווקא בתקופה בה אנחנו הכי צריכים את הנשיכה של "ארץ נהדרת", אנחנו מקבלים ממנה כמעט ליטוף. מילא אם החיקוי של מריאנו היה מצחיק או שהפאנצ'ים לא היו צפויים מקילומטר. אם אתם רוצים לראות סאטירה אמיתית (וקורעת מצחוק) על נתניהו פשוט צריך לחכות לשאלה הבאה של מתן חודורוב מערוץ 13 באחת ממסיבות העיתונאים של רה"מ.
בסוף התוכנית חזר החיוך לפנים, עם מערכון חוץ משעשע ואסקפיסטי לחלוטין של תמיר בר, שהקים דוכן שהציע לחתום על עצומות מטופשות כמו "לגייס חתולים לעוקץ" או "לצרף גמד לממשלה". האישיות החביבה של בר במערכונים האלה - מין שילוב חמוד בין דודו ארז, נייתן פילדר, סשה ברון כהן ויהודה בארקן - עושה את שלה, ולא פחות חשוב: עם ישראל שהופך לחלק אינטגרלי מהבדיחה מזכיר כמה שווה להילחם למענו.
די מדהים, כזאת תוכנית עשירה בתוכן, עם כאלה כותבים מוכשרים ומבצעים אדירים - ועדיין הפעם היחידה שצחקתי (חוץ מאשר בפרסומת לגבינת צהובה) הייתה כשישראלית מבוגרת השתכנעה שחתולים באמת לא עושים מספיק למען המדינה. לחיי העם הזה, כמה טוב שהוא כזה.