פרשתינו פותחת במילים: "וְאַתָּה תְּצַווֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְייִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹות נֵר תָּמִיד..." חז"ל במסכת מנחות (נ"ג, ע"ב) מצאו דמיון בין הזית לעם ישראל. רבי יהושע בן לוי המשיל את הזית לישראל וציין שכפי שזית אין עליו נושרים בימות החמה ובימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטלה עולמית בעולם הזה או בעולם הבא. רבי יוחנן הוסיף שכשם שזית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתיתה, אף ישראל אין חוזרים למוטב אלא על ידי ייסורים.
הרב יונתן זקס מסביר שאור התמיד של המנורה מסמל את האור האלוקי המציף את העולם - במשכן ובמקדש, כשבימינו זהו האור הרוחני הבוהק מכל מקום קדוש, חיי קדושה ומעשים של קדושה. אך כדי להפיק את האור הזה, משהו צריך להיכתת, להימעך, להימחץ: הזית.
כאן טמון הלקח הגדול לחיים של כולנו. כאשר אנו חשים כי אנו נמחצים ונכתשים וייסורים רעים נופלים עלינו או על סובבינו, הם עלולים להביאנו לייאוש אך גם להתגלות מידת הגבורה והחוסן. אבל קיימת גם אפשרות שלישית - התפרצות ואחר כך התמדה של חמלה, חסד ואהבה. אנחנו יכולים להיות כאותו זית שכאשר הוא מכותָת הוא מפיק את השמן הטהור המזין את אור הקודש.
הרב זקס מוסיף ואומר כי זו טעות לשאול: "מדוע זה קרה?" ההתמודדות הנכונה היא "זה קרה; מה עליי לעשות אם כן?". והתשובה לשאלה זו איננה מחשבה אלא מעשה. התשובה היא לרפא את הניתן לריפוי - את הגוף, את הנפש והנשמה ולהביא אור למקומות האפלים בחיינו ובחיי אחרים.
ב-7 באוקטובר נחשפנו כולנו למעשיהם של בני העוולה באחינו ואחיותינו ביישובי עוטף ישראל ובבסיסים הסמוכים. הייסורים הקשים, "הכתיתה" של אזרחי ישראל שנמשלו לזית, יכולה הייתה בנקל להביא את אותנו כאומה וכפרטים לידי ייאוש וחוסר אונים. לא במקרה של עם ישראל והחברה הישראלית. מהר מאוד הבין העולם כי גם כאשר "כותתים" אותנו, לא נתייאש - נצמח. בני ובנות כל הגילאים, רבים וטובים, רבות וטובות, התגייסו. כל אחד ואחת בדרכו למלאכת הריפוי והאיחוי של הגוף והנפש.
אך נראה שאלו שהצליחו להדהים את כולנו הם אנשי הדור הצעיר. דור שהספידו אותו בשלב כל כך מוקדם, שאמרו שהוא נטול ערכים. קראנו לו דור המסכים או דור הטיקטוק. והנה, כשחשבנו כבר שהסיפורים ששזורים בסיפור הציוני שלנו הם היסטוריה שכבר לא תחזור. כשסברנו שהמושגים "כלל ישראל" או "ערבות הדדית" כבר חלפו מהעולם. או אז זה היכה בכולנו. גילינו אותם.
ראינו אותם בחזית ובעורף. ראינו את החוסן והגבורה העילאית בשדה הקרב, את אחוות הלוחמים מכל המגזרים, את המוכנות למסור את הנפש עבור הכלל. נפעמנו מהם כשנרתמו לכל משימה. בחקלאות, ברווחה, בחינוך. בבתי הילדים, במלונות המפונים, בפרדסים ובבתי החולים.
ראינו איך כתישת הזית שהייתה כואבת ומייסרת הצליחה להביא את הדור הצעיר למעשה, להוצאה מן הכח אל הפועל את כל מה שהיה גנוז בהם. השמן שהופק מהזית הוא האור שיישאר איתנו לאחר המלחמה.
הערבות ההדדית היא גם זו עומדת בבסיס מעשה המשכן שנבנה בשותפות בחומר וברוח של כל עם ישראל. מי ייתן ונצליח כמו הזית להאיר לעצמינו ולעולם אור של גבורה וחסד בימים הטובים שעוד יבואו עלינו בעז"ה במהרה בימינו.
הכותבת משמשת כיו"ר תנועת האישה הדתית לאומית "אמונה"