"זה כמו בכת!", צעקה אילה חסון. מי ששתק שמע ודאי את האירוניה צורחת

תארו לעצמכם שידור של משחק כדורגל כשהתוצאה בו ידועה מראש. למרות שלא מדובר במשחק בשידור חי, הוא עדיין מעניין: איך נכבשו הגולים, מה אמרו המאמנים לאחר המשחק - ועוד השלמות שחובבי הספורט אוהבים לצרוך. עכשיו קחו את השידור הזה והוציאו ממנו את ההילוכים החוזרים של השערים - ונשארנו רק עם החיבוקים בסוף המשחק ועם הסברי המאמנים. לא בלתי מעניין, אבל כבר יותר ברמה של דיווח על הסופרבול מהלילה, שמסתכם ברובו בקלוז אפ על טיילור סוויפט ביציע.

זה מה שקרה אמש למהדורות החדשות בטלוויזיה: בבוקר עוד דיווחו בהתרגשות על התוצאה, הדרושה מאוד לישראלים שלא חוו התרוממות רוח כבר כמה חודשים. עם כל הכבוד ליוזמי, מתכנני ומבצעי המבצע - ויש המון לכולם, היה ברור שחלק מהשמחה על הצלחתו שיקפה גם את הרצון שלנו להיאחז במעט חדשות טובות, שהרי במבחן התוצאה (וחס וחלילה שלא אשמע כממעיט בחשיבות האירוע), ניצלו שני חטופים מתוך 136.

זאת ועוד: אפילו דרך הפריזמה האופטימית ביותר, עדיין מספר החטופים שנהרגו מאש צה"ל גבוה ממספרם של מי שחולצו בחיים. גם אם נקבל בשמחה את הבטחת שר הביטחון לפיה "יהיו עוד מבצעים" הרי שנניח שיהיו עוד עשרה כאלה שבכל אחד מהם יחולצו שני בני ערובה ללא נפגעים לכוחותינו (אמן). הרי גם אז יוותרו כ-114 חטופים בידי חמאס. רק שנשמור על הפרופורציות.

אבל לא הלוגיקה משביתת השמחות הזאת היא שעמדה מאחורי הזמן הקצר יחסית שהחזיקה הידיעה הדרמטית בכותרות, אלא הוויזואליה החסרה שלה. בבוקר עוד אפשר היה לחשוב שנזכה לתיעוד מופק לעילא, כמו זה שתיעד (למשל) את החיסול המוצלח לפני כשלושה שבועות בבית החולים בג'נין ונראה כאילו נלקח מהעונה הבאה של "פאודה", אבל גם במהדורות החדשות של אחר הצהריים עדיין לא הופיע כזה.

מה עשו בחדשות בינתיים? מילאו את החלל בראיונות עם קרובי משפחה, תיעדו שוב את הבית שממנו התבצעה החטיפה, ניסו להעריך האם ואיך ישפיע החילוץ המוצלח על המשך הלחימה או לחילופין, על המשא ומתן - וכלם חיכו לתיעוד שאולי ישחרר דובר צה"ל.

לקראת השעה שמונה בערב היה ברור שמערכות החדשות (וכפועל יוצא מכך, הצופים בבית) יחסרו תיעוד מפורט של האירוע. מה שיש הוא תיעוד מכטב"מ בתוספת קטע וידאו, מרגש לכשעצמו, מתוך המסוק. בחדשות 12 למשל, המהדורה שבה צופה אחד משני צופי חדשות בישראל (המחצית השנייה מתחלקת כמעט שווה בשווה בין שלושה ערוצים), נערכו לא רע עם גרפיקה הולמת, שמלמדת שהחומר היה אצלם הרבה לפני שהותר לפרסום, כדי להשלים את החסר.

האם זה עבד? ובכן, רק חלקית: מהר מאוד פינתה הכתבה המרכזית שפתחה את החדשות, זאת של ניר דבורי עם הסרטונים והגרפיקה, לכתבת צבע על איחוד המשפחות. ככה זה - כשאין מה שצריך, עובדים עם מה שיש.

סליחה על הניתוק המסוים שנדרש כדי לנתח באופן קר יותר את מצוקתם של האולפנים, אבל מהדורת חדשות טלוויזיונית יכולה להחזיק מתח של שידור רק בתנאי שמדובר באירוע מתגלגל ומתפתח, למשל - המתקפה המזעזעת של 7 באוקטובר, אירוע שבו בכל רגע התפתח לנגד עינינו סרט אימה, גם אם חלקים גדולים ממנו נעדרו את המימד הוויזואלי.

כאשר גם התוצאה ידועה מראש וגם השחזור אינו נתמך במספיק קטעי וידאו באיכות סבירה (ולא רק בצילומי שחור לבן באמצעות ראיית לילה), אי אפשר להחזיק את האייטם בראש החדשות ליותר מכמה דקות, לפני שעברו לדבר על כלכלה ועל הריסת בתים לצורך הקמתם מחדש בקיבוץ בארי.

כך אירע שאחד הדיווחים החדשותיים הכי דרמטיים שסיפקו לנו יותר מארבעה חודשי לחימה, צומצם לממדים קטנים בהרבה: מי יודע? אולי אלה בכלל הפרופורציות הראויות, אפילו לאירוע שמתברר כתמונת מראה של אותה שבת נוראית (מודיעין מדויק שפוגש יכולת מבצעית מעולה). מצד שני - כבר החזיקו פה אולפנים פתוחים של שעות ארוכות על הרבה פחות.

זה לא אומר שלא היו כמה אנקדוטות מעניינות במהלך הסיקור החדשותי של האירוע, שבהיעדר ויזואליה הולמת נפרט מהר מאוד לדיונים: המשבצת של שבע בערב, זו שמאוישת בקשת 12 על ידי קרן מרציאנו ובכאן 11 על ידי אילה חסון, שיקפה הבדל דרמטי של גישה לעניין החטופים.

חסון בחרה להזמין לאולפן את איריס חיים, שבנה החטוף נורה למוות בשוגג על ידי חיילי צה"ל. חיים התגלתה כבר מזמן כגדולה מהחיים בזכות הנחמה שהציעה לחיילים היורים. הזימון שלה לאולפן, גם אם לא ייאמר כך במפורש, נועד לתמוך בתזה של העדפת הלחץ הצבאי על פני הסכם חטופים. אצל קרן מרציאנו התראיינה מירב טל, פדוית שבי. היא קידמה אג'נדה הפוכה לפיה שחרור החטופים בהסכם עומד מעל לכל. שתי העמדות לגיטימיות כמובן, אבל הבדלי הגישה מעולם לא היו בולטים כל כך.

עוד לפני זה, הביאו בקשת 12 את היכולת להשתמש בטאלנטים שלהם כחומר בעירה פנימי לשיא. בעוד עודד בן עמי נועל את פרק המבצע לשחרור החטופים ב"שש עם", התנגן ברקע לא (נניח) "כמה טוב שבאת הביתה" אלא שיר של קרן פלס ביחד עם שירי מיימון ושיר יעקב (שמשפחתה נחטפה לעזה).

התחושה שלי היא שלמרות השימוש בטאלנטיות וניכוס הנרטיב הלאומי לערוץ שמתיימר לבטא את מצב הרוח של אומה שלמה, הצטערו קצת בקשת על שחיים כהן ורותי ברודו אינם מצטיינים בשירה, זה היה מקדם הרבה יותר טוב את "המטבח המנצח" ששודרה לאחר החדשות, במקום את "הכוכב הבא" שעונתה כבר תמה. כלומר, יש עוד לאן לשאוף.

בחזרה לכאן 11, הערוץ שבו חסון, מבלי משים, סיפקה גם את האתנחתא הקומית של הערב. בדיון שהתפתח באולפן שלה, העלה פרופ' עוזי רבי את האפשרות שלפיה יחיא סינוואר "תקוע קוגניטיבית" - וחסון מחבקת את ההגדרה בהתפעלות: "זה ממש כמו בכת!" היא מכריזה - ומיד מסבירה: "אנשים בכתות לא משתכנעים מהעובדות". מי שהיה בשקט, בוודאי שמע את האירוניה צורחת מחוץ לאולפן.

אולי לא תאמינו, אבל זה היה רק המבוא לדיון בניצוחה של תת-גונדר בדימוס, בטי להט, שעסק בשאלה האם האחים סינוואר הם סוטי מין (נשבע לכם שאני לא ממציא). מה כבר אפשר להגיד על דיון שכזה, כמה דקות לפני הפריים טיים? אולי רק שאם מישהו שוקל מעבר לערוץ 14, הרי שתכניתה של חסון היא קורס הכנה מושלם.