פרשת השבוע, פרשת תרומה, פותחת בקריאה לבני ישראל להביא את מיטב כספם וזהבם לבניית המשכן. והנה, לקראת סיום פרשיות המשכן אנו קוראים שהחכמים אשר בנו אותו פנו אל משה ואמרו לו: "מַרְבִּ֥ים הָעָ֖ם לְהָבִ֑יא מִדֵּ֤י הָֽעֲבֹדָה֙ לַמְּלָאכָ֔ה" - אין להם מה לעשות עם כל התרומות הנוספות שהעם מביא. ואכן, משה מוציא הוראה לעצור את הבאת התרומות למשכן והתורה מתארת כיצד העם הפסיק לתרום - "וַיִּכָּלֵ֥א הָעָ֖ם מֵהָבִֽיא".
הפסוקים תמוהים שהרי היכן מצינו קהילה שבונה בית כנסת חדש ואומרת לתורמים "די". בגיוס תרומות, אין כזה דבר "מספיק" וכל שקל נוסף תמיד טוב. בבניית המשכן ודאי יכלו לבנות עוד משהו יפה מזהב, לנצל את הכסף למופע פתיחה ראוותני או לשמור אותו בכספת לעת הצורך. מדוע אם כן עצרו את התרומות?
עיון בכל פרשיות המשכן מראה באופן עקבי את הצורך לשמור על המשכן כמקום של כולם. לשמור על כך שאף אחד לא ירגיש שהמשכן שייך לשבט אחד יותר מאשר השבט השני, או שמא הוא שייך יותר לעשירים ולא לעניים. הדבר מתחיל בחובת מחצית השקל אשר גייסה את כלל הציבור לתרום אפילו תרומה מינימלית למשכן.
בהמשך, נשכרים לבניית המשכן מומחי עבודה המייצגים את כלל שכבות הציבור - בצלאל משבט יהודה, השבט הנחשב, ואהליאב משבט דן, מהשבטים הפחותים של בני השפחות. אח"כ, במקום הכי חשוב על בגדי הכהן הגדול, מצוינים במפורש שמות כל שבטי ישראל. וכדי שהכהן הגדול לא יתנשא ויחשוב שהוא עיקר המקדש, עליו לענוד על ראשו את הציץ בו כתוב "קודש לה'", - לאמור: גם הכהן הגדול אינו אלא פקיד, שליח ציבור. הוא לא העיקר.
כעת, נדמיין לרגע מה היה קורה לו היו ממשיכים בתרומות ולא עוצרים. ממצב בו כלל העם, מכל גווניו, תרם איש כפי יכולתו, היינו מגיעים למציאות שבה רק חלקים בעם היו ממשיכים לתרום. אט אט המקדש היה הופך מכזה שכולם לקחו בו חלק, לכזה שרק חלק, בעיקר בעלי היכולת, תורמים לו. לכן, פה בדיוק ביקשו החכמים לעצור. עדיף משכן מינימלי לפי הוראות היצרן בו כולם מרגישים טוב, מאשר מקדש גרנדיוזי בו יוכלו לזהות מי הטייקון או השבט, שנתן עוד מיליון.
בימים אלה עובר תקציב המדינה. בתקציב זה יש גידול אדיר במאות אחוזים לטובת עמותות מורשת אשר משווקות יהדות לפי תפיסה חרדית וחרד"לית, זאת בנוסף לתוספות עתק הניתנות לחינוך החרדי, לישיבות ועוד. לכאורה, יוסיף הדבר ליהדותה של מדינת ישראל ומדוע כאדם שומר תורה ומצוות עליי להלין על כך?
אלא שסיפור בניית המשכן מלמד שעלינו לדעת גם לעצור. לא הרבה יהודים יתקרבו למצוות כתוצאה מכסף מגזרי שניתן רק לשומרי תורה מסוג מסוים. לא הרבה יהודים יתקרבו למסורת כתוצאה מכסף שמועבר בשעת משבר כלכלי אדיר הנוצר ממלחמה. ולא הרבה יהודים ילמדו תורה אצל מי שרק אצלו לא שמעו על קיצוץ אלא על הרחבה וגידול. מבקריי יטענו שתחת התוספות התקציביות יש כמה גרעינים חילונים ובתי ספר כלליים, אלא שפילוח פשוט של סעיפים רבים בתקציב מראה במדויק מי הנהנה המרכזי ולטובת מי מועברים כמה מיליארדים.
לכאורה זה לגיטימי שכל שלטון דואג לערכיו וכל פעילות אידאולוגית מצריכה כסף. בעבר הרחוק היתה זו מפא"י שדאגה לקיבוצים ולתנועות שלה. אלא שדווקא מדוגמא זו כדאי ללמוד את הלקח: אכן ארגוני מפא"י עשו ציונות ובנו את המדינה, אבל המותג "מפא"י" השאיר אצלנו טעם רע של מגזריות. זה קרה משום שבשלב מסוים הוגדשה הסאה ובשם הרצון לחזק את המדינה, חילקו "כתונות פסים" למקורבים, ולא שמו לב לאחרים שלא זוכים לאותן פריבילגיות תקציביות.
אם חכמים אנחנו כמו חכמי הלב שהיו בבניית המשכן, עלינו לפנות להנהגה שלנו ולומר "די". מוטב משכן קטן אך כזה שכולם רואים בו את מקומם.
הכותב הוא מנכ"ל תנועת נאמני תורה ועבודה