חפיפטיז

"הרחק מגן עדן" מבוסס על גימיק - העלילה מתרחשת בקונטיקט של שנות החמישים, והסרט עשוי כסרט מהתקופה ההיא ולא כסרט על התקופה ההיא. מה שיכול היה להיות נחמד, אלמלא נראה שהבמאי טוד היינס ("וולווט גולדמיין") מאמין שבשנות החמישים עשו רק סרטים משעממים.

לאורך הסרט ישבתי וחיכיתי שמשהו יקרה. קיוויתי שזה יהיה משהו מעניין, אבל הייתי מוכנה להסתפק גם בסתם משהו. תפילותיי לא נענו. "הרחק מגן עדן" הוא סרט משעמם המורכב כולו מחוות לא קטנות ולא עדינות. קאתי ופרנק וויטאקר (ג'וליאן מור בהריון בולט וחינני ודניס קווייד אה לה בילי בוב תורנטון) הם זוג אמריקאי מושלם. בנוסף לבית גדול בפרברים יש להם גם שני ילדים, משרתת שחורה וכל מה שצריך. המותג הוויטאקרי מתערער כשמתברר שפרנק הוא מה שנקרא מתרומם, וקאתי פונה לחברתו המנחמת של הגנן הניגרו.

אני חייבת להודות שלא ממש נעים לי ללכלך על הסרט. איפשהו בדיעבד הוא פחות גרוע מאשר היה בזמן הצפייה, אבל מצד שני, אם סרט הוא גם לא מהנה וגם לא מעניין, אלא סתם גורם לך לתהות מה לעזאזל רוצים מחייך, כנראה שאין ברירה אלא לדווח. אבל בסוף אני אכתוב גם כמה דברים טובים.

מרגע שפרנק נאלץ להכיר במיניותו הוא הולך לרופא בתקווה להבריא מהמחלה. בינתיים נשות השכונה עושות מטעמים מהקשר המתהדק בין קאתי "החביבה לכושונים" לריימונד הגנן.

הבעיה העיקרית של הסרט היא שהרעיון של שחזור לא רק של תקופה, אלא גם של סגנון קולנועי ומחשבתי, ברור מתחילת הסרט. אין לצפות שנמשיך להתענג עליו כשאינו מגובה בתמיכה של עלילה או דמויות מעניינות. מה מוצא ריימונד בקאתי? מה הקטע עם המאט דיימון שצץ לפתע בחייו של פרנק? כל מיני שאלות ללא תשובה צצות בסרט ומקשות עלינו לגלות אכפתיות למתרחש. מוטב היה לתבל קצת את התסריט או לחלופין לקצר את התרגיל הזה לעשרים דקות. אמנם מדובר בניסיון לשחזר את המלודרמות המשפחתיות של דאגלס סירק ודומיו, לסחוט דמעה או שתיים, ובדרך לומר איזו מילה על אמריקה של אז, אבל השחזור פחות מוצלח ופחות חי מהמקור ולכן לא אפקטיבי. לעתים נדמה שהיינס עורך בצופים ניסוי ולא מראה להם סרט.

בנוסף הרגשתי גם שלמרות כל נסיונותיו להימנע מכך, הסרט מביט על המתרחש בקריצה. האווירה מחויכת כשהיא צריכה להיות דומעת, והריחוק בין הצופה של היום לראיית העולם של שנות החמישים אינו מתפוגג כפי שאמור היה לקרות, מה שגורם לציפייה לטוויסט בסגנון "פלזנטוויל", שכמובן אינו מגיע.

ולדברים הטובים: ג'וליאן מור משכנעת כאן ככוכבנית הזוהרת המגלמת עקרת בית צנועה. ההתנהלות שלה מאוד נכונה לתקופה ולז'אנר. היינס לא פחד להשתמש גם בפסקול מוגזם ודרמטי יתר על המידה, והקפיד לא לסטות מהסגנון גם בכתוביות הסיום. אהבתי את הסצינה בה מתבוננת קאתי לבדה בציור של מירו בתערוכה, ואת שיחת הנשים על התדירות בה הן נאלצות לתת לבעלים לבצע בהן את זממם.

מעניין איך ייתפס הסרט הזה בעוד כמה עשורים. הרי מדובר בסרט שנעשה בשנת 2002 כסרט משלהי שנות החמישים. לזמננו הוא מתפקד ככזה, אך מי יודע איך הוא יתקבל כשלתמונה יתווסף מימד זמן שלישי. סביר שאז ייחשב גם הסגנון הקולנועי של ימינו מסורבל ומיושן, ומה שנראה לנו עכשיו כבוטות סגנונית ב"הרחק מגן עדן" ייתפס כהבדל לא עבה במיוחד בין הסרטים האיטיים של שנות החמישים של המאה הקודמת לסרטים האיטיים של העשור הראשון של האלף.