הקדימונים לא הפסיקו לרצד על המסך כבר מאז שעות אחר הצהרים המוקדמות, לאמור: "הערב: כולם חיכו לארוחה של נינה ואבי כאכון". מאחר שבימי מלחמה אני משתדל ליישר קו, כך עושים כולם, עם מצב הרוח הלאומי, הרי שגם אני ציפיתי דרוך לסעודה שיתקינו עבורי השניים, אלא שאבוי - בבורותי לא ידעתי מי הם ומה מפעלותיהם שהביאום עד הלום.
בצר לי פניתי אל הגברת, אבל גם היא לא ידעה. את קובי אוז, האיש והטיפקס, נדמה שאין מי שלא מכיר. איציק כהן, אף למי שלא זוכר אותו מימי בנות פסיה, הוא כוכב "פאודה" ושחקן תיאטרון מוביל. את אלון אבוטבול גיליתי כנער עם שתי אצבעות מצידון - ומאז הופיע בהצלחה בעשרות סרטים וסדרות מכאן ועד הוליווד, ואילו אנה ארונוב היא מנוע הטורבו המושלם: ריאליטי של קשת לא רק שגילה אותה, אלא גם הפך אותה לכוכבת פריים-טיים, ריאליטי אחר, מבוסס עליה, שידך לה את בן זוגה. אוי, הלוואי וכל דבר בחיים האלה היה יכול להיות כה מתקדם, או לפחות מקודם, כמו טאלנט של קשת 12.
למזלי אנו בעידן שבו הקלדה קצרה של השם בגוגל תספר על כאכון, האיש ופועלו. כך למדתי שלפני סלף-מייד-מן, מי שהיה אלמוני עד שנקלע לזירת פיגוע, שידר ממנה, התגלגל ממנה לרדיו, משם לתכנית הבוקר בטלוויזיה - ואז לקריירה מעוררת הערכה בערוץ 24 (גם הוא של קשת, אלא מה?).
השלב הבא היה כבר קישור פוליטי - עת מונה בלחצו של שר המשפטים, יריב לוין, לוועדות ערר (נצרת וחיפה) לענייני מקרקעין (תחום שבו לא היה לכאכון שום ניסיון רלוונטי) ובלחצו של דני זקן, לשעבר מפקד גל"צ, להגשת רצועת שידור שבועית בגלגלצ למרות שלא נערך פיילוט כנהוג. זו לא הייתה הפעם הראשונה בחייו שבה כאכון קיצר הליכים: לאחד משני מתחמי האירועים שבבעלותו, "גן הפקאן" הוצא צו סגירה לאחר שנבנה ללא היתר.
מאחר שלא הכרתיו קודם לכן, היה כאכון בעיני הדמות המרתקת של העונה. הוא עלב בסובבים אותו - קובי אוז הוא בעיניו משתכנז, את אנה ארונוב הוא כינה "סיביר". בין לבין סיפר על החבילה האישית שהוא סוחב: אביו היה מוכר אבטיחים, עבודה שלא נראתה מכובדת מספיק בעיני אבי חברתו הראשונה, בתחילת ימי חטיבת הביניים, שהודיע כי בתו לא תצא עם בן הירקן. לכאורה זה היה צריך להפוך את כאכון לרגיש יותר לזולת, למעשה - לפחות על פי "המטבח המנצח VIP" זה הפך אותו לבעל רישיון לפגוע.
לכאורה היה צריך כאכון לשבת שם כמו מלך העולם: הוא המנצח, הוא בעל ההון, הוא המקושר במסדרונות השלטון, קשר שעל פניו פותח לו דלתות מקצועיות וציבוריות (הוא מעורב בפוליטיקה המקומית בפרדס חנה-כרכור) והנה למרות זאת הוא חש צורך לצמצם אחרים, כפי שעשו לו בנעוריו, כדי לבסס את מעמדו.
לא הייתי מתעכב על כאכון עד כדי כך אלמלא היה נציג נאמן לתופעה חברתית מרכזית בחיינו - הריבון שמתנהג כמיעוט נרדף. הקואליציה שנוהגת כאופוזיציה, אוהדי בית"ר שגם בשנים שבהן זכו בתואר אחר תואר בחסות כספו של אוליגרך בעל הון כמוהו לא נראה בישראל לפניו, התנהלו כאילו הם מנהלים מלחמת חורמה ביריבות, באיגוד השופטים, בהתאחדות ובפרקליטות, אה - סליחה - המלחמה האחרונה אינה שייכת להם, אבל היא בהחלט חלק מהתופעה לפיה אדוני הארץ החדשים מתנהגים כאנדרדוג.
אם כאכון הוא נציג נאמן של התופעה, הרי שאחותו, נינה, היא אותו הדבר רק על סטרואידים. לכאורה גם היא אמורה להרגיש מנצחת. על פי עדותה יש לה מסעדה מצליחה שאליה עומדים אנשים בתור. אשריה. והנה בכל זאת, כאשר היא מבקשת לבשל מנות שאפילו בשלן ביתי כמוני יכול היה לזהות עוד בתהליך הבישול עד כמה הן פגומות (דג מטוגן ברוטב שמנת וסוכריות ליקוריץ שהומסו לתוכו, או חלקי פנים, מוח ו"שקדי" עגל, שלא טופלו כהלכה) - וסופגת עליהן ביקורת, היא נעלבת עד עמקי נשמתה ולא מוכנה להפנים אפילו מילה מהנאמר לה.
רותי ברודו היא אולי מחוספסת, אבל חיים כהן הוא איש עדין שיוצא מגדרו כדי לתבל כל הערב שלו ברוטב מתוק אף מרוטב השוש שהכינה לדג האומלל, לשווא. את רותי ברודו היא מאשימה שבאה עם הדעה השלילית עליה "מהבית", אבל דווקא היא זו שבאה עם רגשי הנחיתות מהבית. איך אני יודע? כי צפיתי גם בתכנית הקודמת שבה אמרה: "אם הם יאהבו את האוכל שלי אני אשתף סרטונים עם כל עם ישראל. אם הם לא יאהבו, אני עוד יותר אשתף עם כל עם ישראל!".
בפרק הזה, אחרי שספגה ביקורת, היא מסכמת: "נפיץ בכל עם ישראל סרטונים ונראה מי אוהב את הדגים!" היא קוראת בקול גדול. כי ככה זה בימינו: אין אמת מקצועית שקבעו מומחים, יש פייסבוק ואינסטוש ואם אתם דוחים את האבחנה הזאת על הסף, עוד תקראו אותה אצל עדנה קרנבל (יאיר נתניהו יהדהד ממיאמי).
גם על כך לא הייתי מתעכב אלמלא היה כאן משהו שמבטא תופעה נרחבת הרבה יותר מקנאותה של הגברת כאכון למעשי ידיה במטבח: הסמכות המקצועית (חיים כהן ורותי ברודו) אינה נחשבת. יתר "המושבעים" חשודים מראש כי לקו בהשתכנזות ממארת (כמו כל מי שזכה להערכת הממסד) ורק "העם" עם מרכאות או בלעדיהן, הוא שיחליט - והוא יעשה זאת דווקא, עם אצבע בעין, כי ככל שיענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ.
רק ביחד ננצח
מאחר שהכאכונים הכריחו אותי לספור אשכנזים בקרב השופטים, זיהיתי דווקא חמישה גברים שהצליחו למרות שאינם נמנים על העדה "הנכונה": חיים ואיציק כהן, אלון אבוטבול וקובי אוז. רציתי להתלונן, אבל אז נזכרתי שאסור לי. אני פריבילג. אני פריבילג למרות שאין לי קשרים במוסדות השלטון, לא מינו אותי לתפקיד ציבורי ובכל זאת לא בוער לי לנהל מלחמה מתמדת נגד שאר העולם כמו האחים כאכון - מקושרים ועשירים ממני.
משבר בין רותי לנינה? חס וחלילה, לא אצל הזכיין שקרא לכם לתלות דגלי ישראל מעל לכל חלון. כמה צ'ייסרים של ערק מאוחר יותר, נערכת סולחה - נינה ורותי מתחבקות.
נינה: "לא אהבת? סבבה, אבל תגידי לי בעדינות".
רותי: "אני מבקשת סליחה".
ומשם כולם רוקדים כל הדרך בחזרה לשולחן לפי "ריקודי עמבה" של קובי אוז וטיפקס (למי שלא צפו: זו לא מטאפורה, אלא מה שאירע באמת), כי רק ביחד ננצח - ואפילו אם חלילה לא ננצח, נפציץ את האינסטגרם בסרטונים עד שהעם יחליט שניצחנו. מה אנחנו, משתכנזים כמו קובי אוז?!