הצ'אקרה של האיקרה

במאות עתיקות, בעתות מצוקה, מכרו ציירים בשוק ציורים צבעוניים ומפתים של מאכלי גורמה. זה היה שלאגר רציני, לא קשה לנחש למה - המטבח היה ריק מאוכל, אז תלו בו תמונות במקום. היום כמו אז, רק המדיום השתנה - ככל שיש יותר אנשים שאין להם מה לאכול, כך גודשות את המסך יותר ויותר תוכניות שמראות לאנשים את מה שרחוק מהישג ידם.

אחרי פתיחה שכזו אפשר לנחש שיפת נפש שכמותי לא יוצאת באטרופין ובמחולות אל מול כל תוכנית בישול שזורחת על המרקע בימי שקיעה אלו. זה אכן נכון, מה גם שבאופן כללי, כמי שמקסימום מחממת פיתה יבשה אחרי שדחפתי לתוכה גבינה עבשה, בישול נראה לי עיסוק נמוך ולא אינטליגנטי במיוחד. אני יודעת שרבים וטובים לא מסכימים איתי. הקלישאה אומרת שבישול הוא אמנות. נו, באמת.

אבל אחרי שראיתי את השף אייל שני בפעולה בתוכנית "אוכל למחשבה" נפל האסימון. הבנתי שאמת בפרסום - שני אכן מתנהג כמו אידיאה של האמן הגאון: הוא קפריזי והוא ממציא מתכונים במקום. פתאום בא לו לעטוף עוף בצמר גפן, אחר כך אין לו כוח נפשי להכין ג'לי. הוא קונספטואלי: המרק שלו "עוסק במים", תבשיל הברבוניות שלו "עוסק בטחינה שנשפכת על פלדה לוהטת". הוא מפזר אמרות שפר: "ברגע שלך נעים, לתרנגולת נעים", ו"פסיפלורות לא חותכים". הוא פוסט-מודרני: מערבב בין גבוה לנמוך, בין קלמארי לחומוס, בין אוכל בידיים לצלחות חרסינה. והוא מדבר על שורש סלרי כאילו היה המונה ליזה בפני עצמה.

האהבה והרגש שאייל שני מרעיף על כל עגבניה ונתח פרה יוצרים את התובנה שאוכל הוא בעצם הרבה יותר מסתם אוכל. בלי אוכל אין חיים. במובנים רבים אוכל הוא ה-חיים, הדרך ללא מעט מקומות עוברת בקיבה, לכן מתאים כל כך שתוכנית האוכל שהוא מגיש עם שחר סגל עוסקת בנושאים קרדינליים לחיים. התוצר הסופי הוא דוקו-סופ על מייקינג-אוף של תוכנית בישול + תוכנית אירוח ותוכנית נושא בסגנון "זום". וכל זה מרכיב לא סתם סלט אלא תבשיל מחושב שמשאיר טעם מגניב לאללה. הפרק הראשון בתוכנית סבב סביב אהבה וזוגיות, הפרק הבא ייסוב סביב הריון, וקבוצת נשים מעוגלות יוזמנו להשביע את רעבונן האינסופי.

"אוכל למחשבה" מותחת חזק-חזק את גבולות הז'אנר. הארוחה בתוכנית הזו היא רק סיפור כיסוי, והסיכוי שלכם ללמוד ממנה לבשל הוא זעיר. ההשקעה הגדולה כאן היא בנושא ובמרואינים. אייל שני, האיש שהוכתר על ידי מגזין "על השולחן" כמי שהחזיר לחציל את הכבוד, שואל שאלות מהבטן, באופן שיאיר לפיד יכול רק לחלום עליו. הקסם האישי המוזר של שני וסגל, עם הרצינות הסמי-דכאונית עד כדי גיחוך שהם מפגינים בכל משפט שני, הביאו אותי אפילו לסלוח להם על כך שהם בורגנים מניאקים שמפזרים קליפות שרימפס על הקבר של כולנו, ולרצות לראות את הפרק הבא.


* "אוכל למחשבה" משודרת בערוץ 8 בימי שבת ב-20:00