רוני קובן שתל את ינון מגל במקום. לראשונה ראינו אותו מגמגם, משתעל ומתבלבל

במונחי תקשורת, ינון מגל הוא אחד שתמיד אפשר לסמוך עליו שיספק את הסחורה. כך כבר מהדקה הראשונה של הפגישה האישית שלו עם רוני קובן (אודה מראש: אחת התכניות האהובות עלי ב"כאן 11"), כשהוא נעמד, ככל מרואיין בתכנית מול קיר עמוס בגזרי עיתונות אודותיו - ובוחר דווקא במה שהוא מגדיר "נפילה", הפרשה שבה נטען כלפיו כי הטריד מינית נשים שעבדו איתו ותחתיו.

מצד אחד יש כאן אומץ, שהרי אפשר היה לפתוח במשהו מרוכך יותר. מצד שני מגל מבין תקשורת - הוא בוחר לטפל בעניין הרגיש והנפיץ ביותר במילותיו שלו, כאשר מיד הוא מחבר את זה למשפט שמסביר המון: "התקשורת השמאלנית ששונאת אותי" וכדי שלא יהיה מקום לספק, מוסיף מיד: "כמו בנימין נתניהו". בעיני מגל, הכל רייטינג, לאמור: אוהבים אותי - משמע אני צודק. כשנדמה שקובן מפספס את הלוגיקה, הוא לא מותיר מקום לספק: "אוהבים אותי, זה מוכיח משהו".

יש לו, לטענתו, צד "דודו טופזי", כלומר, משהו קורה לו כשהמצלמה נדלקת, הוא כאילו מודה בהיבריס, אבל אפילו תוך כדי הווידוי, הוא חוטא בו מיד שוב: "יש לי איזו תכונה שאני מרשה לעצמי, כי אני מצליח, כי יש לך חן שתמיד יסלחו לך, כי אתה נראה טוב..." - כלומר, לא רק מודע לעצמו אלא גם עף על עצמו.

קובן מעמת אותו עם אמירות קשות שלו, לא רק אלה שבגינן הואשם בהטרדה מינית ("לא הואשמתי, נטען נגדי" הוא מבהיר), אלא למשל על נרצחי הנובה (שהואשמו על ידו שרקדו עם פסל בודהה). התשובה של מגל מהממת בכנותה, בסופה מתברר שהוא מאמין באמת שהתקפת ה-7 באוקטובר הייתה עונש אלוקי.

"אני תוקף רק חזקים" הוא אומר ומונה: "ידיעות אחרונות, קשת 12 ואמנון אברמוביץ'", אבל קובן מיד מעמת אותו עם דבריו המזלזלים בקמפיין משפחות החטופים. מגל עונה בחצי פה. הוא אוהב את הפוזיציה של אחד שנלחם בטחנות רוח. בסוף הוא טוען שמה שהניע אותו הוא חשש מעסקת שבויים נוספת ברוח גלעד שליט, לכן הוא תוקף את קמפיין החטופים.

קובן מעמת אותו עם העובדות, הן בסופו של דבר היה זה האליל שלו ששחרר יותר מאלף מחבלים תמורת חייל חטוף אחד. מגל מתפתל, קובן לא מוותר ומגל ממהר להוסיף ממד גרוטסקי ל"הודאה": "בסוף בנימין בן בנציון וצילה, הוא החליט את הדבר הזה" ומיד לועג, כאילו לעצמו: "נהיה לי קול גבוה כשאני צריך לבקר את נתניהו".

זה לא מונע ממנו לטעון: "מגוחך בעיני שקוראים לי שופר", רגע אחרי שסיפר שהוא מדבר עם נתניהו בממוצע פעם בחודש.

לא צריך להיות מתחום הפסיכולוגיה כדי להבין את ההקבלה שעורך מגל בין המסע הפוליטי של נתניהו למסע התקשורתי שלו. לא צריך, בעיקר כי הוא עושה זאת בעצמו ומשווה בין "העוול שעשו לי לעוול שעושים לנתניהו".

ניסיון לאחוז בזווית אחד של מגל, משול לניסיון לאחוז בחוזקה גלעין של אבוקדו: הוא שחצן, יהיר, מצחיק, מעליב, שנון, פגוע, פוגע, מערבב את האישי בלאומי, מתמכר למסרים שלו עצמו - ומיד הופך אותם למקפצה בדרך למסר קיצוני עוד יותר.

מה סוד האנרגיה שלו? נדמה כי כל עוד הוא משמר את הפגיעה האישית מצד התקשורת השמאלנית, הפמיניסטית, ה"נאורה" - עם או בלי מרכאות, יש לו מספיק דלק.

היחסים שלו עם התקשורת מורכבים. כך למשל הוא לא מבין למה טוענים נגדו שהוא שופר - בניגוד לעיתונאים שמדבררים, לטענת, את "השמאל". קובן מסביר לו כמו שמסבירים לילד קשה תפיסה את ההבדל בין מאבק למען אידיאולוגיה לבין תמיכה עיוורת באיש ובמפלגה. כפועל יוצא מהדיון הוא מתבקש להביא דוגמא לביקורות שלו על נתניהו - ומתחיל, לראשונה, להתבלבל, להשתעל ולגמגם.

לא לזמן רב, כי גם את זה הוא הופך לגימיק, כשהוא מתקשר "לחבר טלפוני". אבוי, גם זה מתקשה להיזכר, אבל אחרי דקה מעלה באוב ביקורת עמומה על כך שנתניהו סירב לתת לגנץ את ראשות הממשלה, למרות ההסכם ביניהם. עד שאני, הצופה, משתכנע: ינון מגל באמת לא מבין למה קוראים לו שופר. אם תרצו, בלשונו של עמיתו אבישי בן חיים, מגל הוא השופר שאינו מודע לשופריותו.

מגל הוא החומר שממנו עשויים סיוטי הלילה של שמאלנים. הוא ניחן באינטליגנציה, כישרון משחק, הבנה נדירה של תקשורת, ביחד עם נגיעה של משיחיות, אמונה דתית, ומודעות עצמית גבוהה כל כך עד שהיא כבר מבצעת פניית פרסה ומפלרטטת עם חוסר מודעות.

מגל מרתיח את הדם, אבל קשה לקטלג אותו כאויב - הוא בן למשפחה ערכית (כל האחים בסיירת מטכ"ל, ממש כמו משפחה אחרת, מוכרת אפילו יותר) הוא מסוגל להודות בכנות שהיה לו קשה לפקד על חיילים ואם מאזינים לו ברוב קשב, נדמה ששם התחיל המשבר שלו עם "יפי הבלורית והתואר". אחרי הצבא טס להודו, ישב בגואה, דפק את הראש: "מצאתי את עצמי עומד בכיכר ומכוון את התנועה עם מטאטא", הוא מספר.

אחרי זה, לדבריו, הוא מצא את אלוהים. והנה שוב הבעיה בניסיון לאפיין את מגל: הוא לא חד ממדי, הוא מורכב, הוא מעניין - ועם זאת, קשה לאהוב אותו באמת, בלי קשר לדעותיו אלא כי חזקה עליו שברקע שתפקח לעומתו זוג עיניים סקרניות, תחטוף אצבע בעין.

כשהוא מעומת עם פרשת ההטרדות המיניות, הוא מקפיד לשים את עצמו בנעלי הקורבן. הבעיה אינה בהתנהגותו (למרות שהוא מודה שהרשה לעצמו יותר מדי, אחרי שגבה ליבו) אלא בפומבי שהדברים קיבלו ואיך שהתקשורת בחרה להציג אותם.

ואז לפתע נופל האסימון: מגל אינו שופר של נתניהו אלא שלוחה שלו, הוא הדבר עצמו, הוא המרכז, תפקידם של כל האחרים אינו קיים אלא נגזר מתוקף מרכזיותו שלו. זאת אולי הסיבה שגם לאחר שהוא מבקר את התנהלותו מול נשים בתקופה מסוימת בחייו, הוא עדיין לא מסוגל להגיד שהוא מתחרט: "שילמתי מחיר, אז מה יש לי להתחרט?".

בסופו של דבר, קשה לבוא למגל בטענות לגבי כנותו בריאיון. לפעמים זה מפחיד: הוא מעיד על עצמו שהוא משיחי, לא מסתייג ממלחמת גוג ומגוג, מלחמה שתשמיד כמעט הכל, רק הצדיקים יישארו. מה הופך אותו לצדיק? "שומר שבת, מניח תפילין, בעד היהדות, בעד עם ישראל". האם הוא באמת מאמין בכך או שמא הוא משחק משחק?

"אתה לא רציני" אומר לו גם קובן, ומגל מודה: "לא". וזו אולי הבעיה העיקרית עם מגל: כשנוח לו לא לקחת את עצמו ברצינות, הוא מתייחס לכל דבר כדאחקה, כשנוח לו הוא שוכח (לא רק ביקורת על נתניהו, אלא גם למשל בתשובה לשאלה מתי עמיתו, עמית סגל, נאלץ לצנזר את עצמו).

הבעיה היא שעבור מי שלא מסוגל לראות בה "חבלי משיח", אין שום דבר מצחיק במציאות הישראלית האסונית שמתרגשת עלינו בכל יום מחדש, זאת שבה לא מגל הוא הקורבן של התקשורת ולא נתניהו הוא קורבן של "השמאל" (מושג שקיים רק בדמיונם של אנשי ימין שנזקקים לאויב), אלא אנחנו, מרבית אזרחי ישראל, הופכים קורבן למציאות שיוצר נתניהו ושמגל כה מיטיב לדברר.