מה הקשר בין מלחמה לתרבות? הדוק! מלחמות היוו מאז ומתמיד קטליזטור תרבותי חשוב: יוון העתיקה המציאה את המיתוסים שלה בטרויה, יפן הפיאודלית בנתה דימוי עצמי עם לוחמים סמוראים, אירופה של ימי הביניים היא זו של מסעות הצלב, צרפת המודרנית עוצבה על ידי נפולאון, אנגליה קנתה יוקרה בקרבות ימיים, ספרד ופורטוגל בכיבושים קולוניאליים, גרמניה של המאה העשרים הראתה לעולם מהו "אויב נאור", וארה"ב הפכה למולדת החופש במערב הפרוע, ולמעצמת זכויות-אדם הומניטרית בהירושימה.
גם למערכה הנוכחית בעיראק ממד תרבותי חשוב, אם כי שונה לחלוטין מזה שהיה למלחמות בעבר. לא מדובר עוד בהתמודדות אמיתית ופתוחה, העשויה להביא לשינויים מרחיקי לכת אצל התרבויות הנאבקות זו בזו, אלא במשחק מכור, שתוצאותיו ידועות מראש, ושמטרתו - שאינה מוסרית, וגם לא כלכלית כפי שנהוג לחשוב - היא מיגור סטרילי (מרחוק, עם "0 נפגעים", משפט שהופך לסיסמת המלחמה הפוסט-מודרנית), של שונות האויב, ממנו נמנע כל מגע עם התוקף אותו, ולכן גם הסיכוי להשפיע עליו. עוד בטרם נורה הכדור הראשון היו הדברים ברורים: לא רק שהמלחמה הזו תותיר את תרבות המערב מנוונת כשהיתה, היא תחזק אותה בגירסתה הנוכחית.
"אין הבדל בין המלחמה למצב של אי-מלחמה", כותב ז'אן בודריאר בגליון ה-Libération מן העשירי לחודש. "לפני שמתבטאים (בנושא), יש להבין את הסטטוס של האירוע", הוא מוסיף, "אלא שהמלחמה הזו היא אי-אירוע, ואבסורדי להתבטא בקשר לאי-אירוע". כן, לפני שפותחים את הפה יש להבין במה מדובר, מה שנכון לא רק לגבי המלחמה בעיראק, אלא לכל אירוע. והדבר הראשון שיש לבדוק הוא אם מדובר בכלל באירוע!
האם די בהבעת הפנים הנחושה של ג'ורג' בוש, בזחיחותו של טוני בלייר, במראה הסרבן האידיאולוגי שסיגל לעצמו ז'אק שיראק, או בבטחוניזם של שאול מופז, המשרים בכל בית אב טלוויזיוני את הרושם שהמאבק בעיראק משמעותי, כדי להפוך אותו לכזה? המלחמה כולה תתנהל מבעד למסכים, מלווה באותם הסברים ופרשנויות בדיוק, שיוגשו בכל מקום בעולם באווירה ספורטיבית על ידי שדרניות בלונדיניות יותר או פחות, כשכל פוליטיקאי, כל גנרל בדימוס, כל זמר שטרדותיו ההומניטריות מצליחות לחצות את מכשול משקפי השמש המרובעות שלו, יחזור על אמירות ודעות ששמענו אינספור פעמים בעבר. האם זה אומר משהו על האירוע עצמו, האם הרעש הלבן הזה מוכיח שהוא קורה? בשום פנים ואופן לא!
אם נחשוב על כך, זו בדיוק הדרך בה מתרחשים הדברים, 365 ימים ולילות בשנה, בסצינה התרבותית. כמות המלל הנשפך סביב טקסי חלוקת פרסים מהסוג שעולם הקולנוע משופע בו, משכיחה את העובדה שסרטים כבר אינם אמנות, והפכו תעשייה לכל דבר. לא חידושים הרמוניים, אלא לימודי קבלה של זמרת שעד לא מזמן לא היה לה אלוהים, ודיון מלומד בפדופיליה הקלה של כוכב המשנה את עורו חדשות לבקרים, מהווים את ההתרחשות המוזיקלית העיקרית כרגע. הביאנלות הייצוגיות, התערוכות, המכירות הפורחות של גלריות, מסתירות את שממונה האיום של האמנות הפלסטית, שהגיעה למיצוי מוחלט של אפשרויותיה הטכניות. אולמות תיאטרון הומים בחברי ועדי עובדים עייפים מאפשרים עדיין לשחקנים ולבמאים לשמור על דימוי בוהמי, אבל כולם יודעים שזו רק הצגה, ושהמסך ירד כבר מזמן. פרסומים אינסופיים, פירואטים לשוניים, ניבולי פה, ביטויי סלנג ב"רוח צעירה", הגיגים פסאודו-פילוסופיים וכתיבה קלה, שטחית ומהירה של סופרים ועיתונאים, באים לחפות על מה שמתגלה כשמסרבים לקבל את הדברים כפי שהם מוצגים, ומתבוננים בהם מזווית מעט שונה: החיה שקראנו לה בעבר "תרבות" הוכחדה.
המלחמה בעיראק היא המקבילה המדויקת של זירת התרבות העכשווית. בשני המקרים לא מדובר באירועים של ממש, אלא בסימולציה שלהם. כמו בסרט המשך, מהסוג שנהוג ליצור כיום לכל שובר קופות, גם המלחמה הזו היא סיפור שכבר היינו בו. אירוע הוא מה שבא בהפתעה, מה שנוחת בלי שציפו לו, ולא משהו שכבר נראה, נשמע, הוצג, נקרא, ומוגש פעם נוספת בעטיפה נוצצת.
עולם חסר אירועים הוא עולם חסר משמעות, אבל כשלעולם כולו נדמה שהמון דברים קורים, להצליח לראות את ההפך מהווה אירוע.
כשניטשה פלט
20.3.2003 / 16:16