איך יודעים שהריאליטי החדש של רשת 13 "פקין אקספרס" הוא כישלון מהדהד, אפילו מבלי להיחשף לדקת שידור ממנו? בוחנים מה עשו היריבים מקשת 12. דרכה של קשת לפסגה, עוד מימיה כאחת משלוש הזכייניות של הערוץ השני, המסחרי, רצופה בפרנויה בריאה. אבי ניר, המנכ"ל המיתולוגי שלה, היה ידוע כמי שרואה צל הרים כהרים, במובן הכי חיובי של הביטוי: עוד בימים שבהם ערוץ 10 עליו השלום נתפס כיריב פוטנציאלי, שינה ניר את לוח המשדרים של קשת, לפעמים בלי שום אזהרה מוקדמת, רק כדי שכל השקה של סדרה חדשה אצל המתחרים, תיענה בתותח רייטינג בקוטר המתאים, כדי להרוג אותה כשהיא עוד קטנה.
לחילופין, כאשר ליריב היה (וזה קרה רק לעתים נדירות) משדר מנצח, הוא העלה מולו פילר חסר משמעות, כדי לא לתת לו את התענוג. בחזרה לאמש: בעוד ערוץ 13 מונה בעזרת שעון קטן בפינה הימנית-עליונה של המסך את השניות עד לפרק מיוחד של "פקין-אקספרס" (על תוכנה כמובן לא אעיד, אבל שמה בהחלט עשה לי חשק לאוכל סיני), הרי שבערוץ 12, "היריב" לכאורה, הגיבו בפיהוק ארוך שכלל את "מונית הכסף" אחרי החדשות - ומיד לאחריה אולפן לסיכום הבחירות המוניציפליות. במילים אחרות: בטלוויזיה המסחרית בישראל לא נותרה אפילו מראית עין של תחרות, בעידן שבו עבור רוב צופי הטלוויזיה בישראל, צירוף הספרות 1 ו-3 אינו אפילו בגדר ברירת מחדל.
מה שאולי החמיצו בקשת, הוא את העובדה שמה שנתפס עד לא מזמן כערוץ קיקיוני שאינו נחשב אפילו למתחרה, קטף את הפרס הגדול של הערב הזה: ערוץ 14, שממש כמו קהל הצופים שלו (חרד"לים ואנשי הציונות הדתית), דווקא כן השקיע בבחירות האלה, באמצעות קלפיות מדגם שחלקן אולי לא ניבאו את תוצאות האמת, אבל לפחות עוררו עניין כבר מהרגע הראשון לאחר סגירת הקלפיות.
ייאמר מיד, הרייטינג של משדרי האקטואליה בערוץ 12 הוא לרוב כפול עד משולש מזה של ערוץ 14, ובכל זאת - כשהאחרון שואף כמעט ל-8% מאחר שהוא הראשון לדווח על תוצאות כלשהן (בזכות קלפיות המדגם) הרי שלמונית של עידו רוזנבלום נדחסו כל החילוניים הליברלים שלקחו את האג'נדה הפרוגרסיבית שלהם לשפת הים, במקום לתור שבקלפי: אל תבכו אחר כך כשנתניהו, גולדקנופף, דרעי ובן גביר יצחקו גם בבחירות הארציות.
חסון ודרוקר מתקזזים
לא רק בטלוויזיה, אלא גם בתל אביב למשל, אין תחרות אמיתית, אפילו אם מתעקשים לראות את החצי המלא של הכוס, בדמות סיפור אהבה בין התל אביבים המנוכרים לגבר קשיש, אבל רגע - בואו לא נקדים את המאוחר, כי בערך בשבע בערב עוד היו מי שקיוו שהניסיון לאתגר את חולדאי יצלח. ננסה להבין את הלך הרוח של משפחת ישראלי ששבה מיום של שופינג פלוס מסעדה או פיקניק. לא בכדי עלו הקניונים על גדותיהם, שמורות הטבע היו מלאות ובמסעדות אי אפשר היה למצוא שולחן.
נדמה היה שעם ישראל חיבק בחום לא רק את השבתון (שראוי למחשבה נוספת בגין שיעורי ההצבעה הנמוכים), אלא את הרגע הנדיר הזה של נורמליות ברוכה, רגע לפני שנצטרך להזכיר לעצמנו מה מסמל צמד המילים "קרבות קשים" בשכונת זייתון שבעזה, שהבוקר הותר לפרסום דבר נפילתם בה של שני קציני צה"ל (יפתח שחר ואיתי סייף ז"ל).
מעבר לפעילים המועטים שבשטח, ביקשו כולם להחזיק את השנייה האביבית הזאת, שבה אפשר לדמיין שאנו עם ככל העמים שעסוק בבעיות של חינוך, חנייה ותברואה - ועם מצב הרוח הזה הוא התיישב מול הטלוויזיה. מה עשתה זו? קצת כמו רשימה שסגרה דיל עם החרדים: ירקה בפרצופו. זה התחיל כבר בשבע בערב, עם שתי תכניות שמתקזזות זו עם זו, של איילה חסון בערוץ 11 ושל רביב דרוקר בערוץ 13.
אלה לא משדרי חדשות שניגשים אליהם מתוך סקרנות בריאה להתעדכן ולהרבות ידע, אלא דווקא מפני שיודעים בדיוק מה ייאמר בהן: חסון היא אבן שואבת למי שאוהדים את ראש הממשלה ואת תיאוריות הקונספירציה שמפיצה סביבתו בערך משעה 06:31 של בוקר ה-7 באוקטובר, בעוד אצל דרוקר מקבלים את פס הקול של המגאפונים מרחוב קפלן.
הסגנון הקליל של דרוקר (שלפעמים נדמה שהוא מגיע דווקא מתהומות הייאוש) הוא הרבה יותר טלוויזיוני מאשר האינטונציה הבלתי אפשרית של אילה חסון, אבל היי - זה לא שמישהו באמת מחליט אם לשבת בשער 5 או בשער 11 של בלומפילד לפי זווית הראייה, נכון? (ואני מבטיח עוד ביקור בבלומפילד עוד לפני סוף הטור הזה).
העם בוחר בהמבורגר
אפילו בשעה הזאת של "סמי פריים", נדמה שעיקר כוחה של קשת הוא בזיהוי הלך הרוח הציבורי. בפאנל של חסון משתלחים באמ"ן, שכידוע רק הוא והעומדים בראשו הם האחראיים למחדל שמחת תורה, בינתיים אצל דרוקר כבר מתכוננים ליום העצמאות ולאופי שהשרה הממונה, מירי רגב, עומדת להעניק לחגיגות: שיר הלל לראש הממשלה, שכידוע (לצופים של דרוקר), בו - ורק בו - האשם באותו מחדל נוראי.
בעוד אלה מתקוטטים על לב הצופים, בקשת עמדו בתור שמחוץ ל"שייק-שאק" - וחזרו עם טעימה השוואתית של ההמבורגר שלהם (אם אתם חייבים לדעת: ברגר קינג יצאו שם במקום הראשון, בורגראנץ' בשני, הרשת האמריקנית שעוררה התרגשות פרובינציאלית כה רבה בקרב הישראלים - רק במקום השלישי ואילו מקדונלנד'ס סוגרת את הטבלה מלמטה).
לא עברנו מביקורת טלוויזיה לביקורת מסעדות אלא רק כדי להראות עד כמה קשת יודעת לזהות בדיוק את הלך הרוח של צופי הטלוויזיה, בעוד דרוקר וחסון לא יזהו אותו ממטר אפילו אם יתנגשו בו בטעות ברחוב.
טיפקס או בזוקה?
מה הלאה? ערוץ 11 התמכר אמש לחדשות, עת עברו מהמהדורה המרכזית למשדר חדשות מיוחד עם מיכל רבינוביץ'. בימים כתיקונם אני מחבב מאוד את סגנון ההגשה הנקי שלה, אבל דווקא אמש נזקקו הבחירות, שאת מידת העניין שעוררו בציבור הגדיר טוב מכל אחוז ההצבעה הנמוך, למשהו שידליק את האווירה, משהו שלמרבה הצער נעדר מהאולפן של רבינוביץ' והפך את העניין המוגבל מראש בתוצאות לפיהוק ארוך. בינתיים ב-13 ניסו להפיח חיים בריאליטי המופסד שלהם, כשהם מקווים לרכוב על הכמיהה הישראלית לערב נורמלי שיחתום יום שהתיימר להיות כזה, אבל לא שמו לב איך "מונית הכסף" של עידו רוזנבלום עקפה אותם בסיבוב.
אין כמונית הכסף כדי לבטא את שקרה לערוצים שפעם השקיעו במערכת היחסים אתנו הרבה יותר: התכנית הזאת יובאה במקור כמעין שעשועון לייט נייט, משהו שמשודר כקינוח קליל, אחרי המנה העיקרית של הפריים-טיים. והנה דווקא בעידן שבו יש רק משדר אחד בערב שאינו מוקדש לאקטואליה (שמתחילה באולפן של ניב רסקין בבוקר ושוכבת לישון עם ארז טל ואברי גלעד בלילה), מוגשת לנו מנת המיקרוגל הזאת - ואנחנו לא רק שבולעים בהנאה, אלא אפילו מבקשים עוד.
אני לא טוען שלתכנית כמונית הכסף, שילוב של שעשועון טריוויה קליל עם מנחה כריזמטי, אין זכות קיום. אני רק מזכיר שלמי שנסע במונית ספיישל בעוד מאות אלפים מצטופפים באוטובוס המיוזע של ערוץ 14, לא תהיה זכות ליילל אחר כך ש"גנבו לו את המדינה".
לפיכך, מה הטעם להשקיע בדרמה איכותית כמו "חולי אהבה" למשל, כשאפשר להביא את טיפקס, במה שנראה כמו עודף במסטיק בזוקה שקיבל קובי אוז תמורת ההשתתפות במטבח המנצח, למונית של עידו רוזנבלום - רק כדי להיזכר שזיזי טריפו, אי שם בימי "גבעת חלפון" הייתה "זמרת מהשורה הראשונה, כיסא 23" (אם צפיתם, אתם יודעים בדיוק במה מדובר. אם לא, לא נייגע אתכם, אלא רק נציין שהתכנית הזאת איבדה אפילו את מעט הקסם שהיה בה כתוצאה מאיסוף של בליינים שיכורים, מסטולים וחרמנים, משני המינים, אל תוך המונית).
נשים דתיות וחיפאים עייפים
אם בשעה שאחרי מהדורות החדשות המרכזיות אפשר היה לראות איך כל אחד מהערוצים 11-13 מושך לכיוון אחר, הרי שגם מששבו כולם לעסוק בבחירות המוניציפליות, התברר היתרון של קשת אפילו במשדרי אקטואליה, נוכח מה שנראה כמצוות אנשים מלומדה באולפנים המתחרים (סוג של: "טוב, חבר'ה, היו היום בחירות לשלטון המקומי, אמנם הלכתם לפארק במקום להצביע, אבל זה לא פוטר אתכם מהסיכום המשמים שלנו").
קשת העמידה אולפן דינמי בהנחיית בן כספית ועמית סגל, אבל בעיקר עם התגוששות חינניות בין יאיר שרקי לחיים לוינסון ומדי פעם איזו הערה שנונה של עינב גלילי או משה קלוגהפט. יש רק בעיה אחת: אפילו אם הצלחתם לנקז את מידת העניין המוגבלת מראש של הציבור לתכנית הסיכום, הרי זה רק בשביל לראות תוצאות אמת - ואלה, אללי, יטפטפו פנימה רק לקראת חצות (וגם אז מדובר ב"אמת" חלקית מאוד). זה אולי סוד הרייטינג היפה שהשיג ערוץ 14. בלי קשר למידת אמינות המדגם שלו - אצלו דיברו על תוצאות הרבה לפני המתחרים.
מה עושים? מניעים כדור לרוחב, בלשון הכדורגל, בעזרת כל מני דאחקות עבשות על החיפאים שהולכים לישון מוקדם (עמית סגל, פעמיים), על דתיים: "עליזה בלוך ליברלית, כלומר עד כמה שאישה דתייה יכולה להיות ליברלית" (בן כספית), או על חולדאי שייצא מלשכת ראש העיר רק על אלונקה (ניצן הורביץ, שהובא כפאנליסט אורח לשעה השנייה). אם אתם מפהקים אפילו נוכח ההומור המשובח הזה, זה לא במקרה, כי בינינו - אם אתה לא חיפאי (או להבדיל - חזיר בר), לא באמת מעניין אותך מי עלה לסיבוב השני בחיפה מול יונה יהב.
הניצחון של 14
עם מה נשארנו בתום אחד מערבי השידורים המתישים של העת האחרונה? עם ההישג יוצא הדופן של ערוץ 14, שממש כמו קהל צופיו, היה היחיד שהשקיע באמת בבחירות האלה. בעוד הוא מזיע, משקיע וקוטף את הפירות, האחרים נותרו (הבטחתי לכם עוד ביקור בבלומפילד, נכון?) בעיקר עם משדרים שאפשר לסכם עם השיר שמזוהה עם אוהדי מכבי תל אביב: "כל נקודה בעיר שייכת לי, עשיתי יד אחת עם חולדאי".