לא בכדי יאיר שרמן נחשב לאחד הבמאים המבטיחים וגם המהוללים בעשור האחרון. יצאתי נפעם מהחוויה התיאטרונית החד-פעמית של "הכלה וצייד הפרפרים" בתיאטרון גשר. שרמן מבקש להמציא מחדש קלאסיקות כמו "המלט" ו"השחף" ולהתאים אותן לקהל של ימינו, זה עם סף הריגוש והריכוז המקולקל. הפעם שרמן ניסה להמציא מחדש את הדה גאבלר, ולהפוך את דמותה האיקונית מסוף המאה ה-19 לאישה מודרנית חדשה - נועזת ונושכת יותר, פאם-פאטאל בניחוח אלמודוברי. אינטרפרטציה מרעננת בהחלט, לו רק התוצאה הייתה עובדת.
הנריק איבסן נחשב לאבי הדרמה המודרנית ולאחד מאבות הריאליזם. "הדה גאבלר", המחזה האחרון שכתב, מגולל את סיפורה של בת הגנרל הנודע גאבלר שנישאה מתוך שעמום. את בעלה החוקר היא כלל לא אוהבת, ואינה רואה בו בעל ראוי לאחת שכמותה. הדה נועדה לגדולות ובחרה בבינוניות שלעולם לא תוכל לשאת. איבסן לרגע לא מותח ביקורת על הגיבורה שלו, הוא פשוט מציג אותה כפי שהיא. חריפה, מתוסבכת, שנונה, צבעונית וקטלנית.
כמו הדה גאבלר - גם מגי אזרזר היא דמות גדולה מהחיים. אישיות בימתית יוצאת דופן. כבר כשצפיתי בה בתפקיד הראשון שלה בתיאטרון הרפרטוארי בהצגה "לחנך את ריטה", היה ברור מיד שזו לא עוד שחקנית, זו כוכבת תיאטרון. מאז, בכל תפקיד שביצעה, אזרזר תמיד טרפה ושרפה את הבמה. גם כהדה גאבלר אי אפשר להוריד ממנה את העיניים לרגע, ולכאורה היא לגמרי מספקת את הסחורה. לא משעמם לרגע כשהיא על הבמה, ורוב ההצגה היא על הבמה. היא סוחבת את ההצגה על כתפיה, אבל לא מצליחה להציל אותה, מפני שהיא עצמה חלק מהסיבה שההצגה משתבשת.
הדה גאבלר היא אחת הגיבורות הטרגיות המפורסמות ביותר במחזאות המודרנית, ואחד התפקידים הקשים לביצוע. מסוג התפקידים שרק שחקנית רבת עוצמה ובעלת נוכחות בימתית אדירה תוכל לגלם. דווקא מהסיבה הזאת, הליהוק של אזרזר לא מפתיע כלל. על פניו היא עונה על כל הקריטריונים ומעבר. הו, ה"מעבר" הוא בדיוק הבעיה.
אזרזר מצוידת בארסנל שלה בפצצה חכמה במיוחד שנקראת חוש קומי, והוא אולי הנשק הכי קטלני שלה. במקרה הזה, אותו כישרון קומי עילאי יצר מעין דיסוננס קוגניטיבי. נדמה שנעליה של גאבלר לא במידה של אזרזר, או יותר נכון, קטנות עליה.
וכך, לאט אך בעקביות, מגי אזרזר משתלטת על דמותה של הדה גאבלר והופכת אותה למגי אזרזר. לרגעים זה היה ממש משעשע, אך לרוב זה היה וולגרי וגרוטסקי כאילו היא מגחיכה את דמותה. בסצנות מסוימות חשתי שאני צופה בפרודיה על המחזה. גרסה פרועה, מוגזמת וצעקנית עד עממית. כל קשר בינה לטמפרמנט האריסטוקרטי הנורווגי מקרי ביותר.
מופיעים על הבמה שחקנים נוספים, למרות שאזרזר מאפילה עליהם וגונבת פוקוס כמעט במכוון, וזו בעיה נוספת לכשעצמה. תום חגי זורח לפרקים בתפקיד יורגן טסמן בעלה האקדמאי האפרורי; דינה בליי קוסמת כתמיד בתפקיד דודתו של יורגן; גיל פרנק כריזמטי כהרגלו בדמות השופט בראק שמאוהב בהדה בסתר במקור, אך משום מה באופן מופגן למדי בהפקה החדשנית; אסף יונש בדמות האקס המיתולוגי הלוהט של הדה אמנם מצדיק את הטייטל 'הדבר הבא' בתיאטרון, אך לעיתים סובל מפומפוזיות יתר כמו אזרזר עצמה.
הבמה המדויקת שעיצב רוני תורן בשילוב עם להטוטי התאורה של פליס רוס והווידאו-ארט של אלדד בוגנים הצליחו לטשטש את העובדה שכל ההצגה מתרחשת באותו חלל כמעט ריק. השירים שהדה משמיעה בפטיפון מעידים שאנחנו אי שם בסיקסטיז של המאה ה-20, אך התלבושות היפות של פולינה אדמוב די בלבלו והקשו להבין באיזו תקופה אנחנו באמת נמצאים. מניח שהיה ניסיון לייצר תחושה של על-זמניות, הוא לא צלח.
אזהרת ספוילר: בסוף המחזה הדה יורה לעצמה בראש. אפילו הסיום המצמרר הזה לווה בפאנץ' שגרם לקהל לצחוק בקולי קולות. אולי זו בכל זאת הייתה פרודיה? אותי, בכל אופן, זה יותר העציב מהצחיק, ובעיקר אכזב. ממש מבאס לצפות בהצגה לא מוצלחת, אך כואב יותר לכתוב עליה אחר כך.