עשרים דקות לתוך ההופעה של ששון איפרם שאולוב, הגיע סימן מהשמיים, כשהוא שר את "הלילה לא", ביום בו מלאו 82 שנה להולדתו של מאיר אריאל ז"ל. זה כמעט בלתי נתפס, שיותר מאלפיים בני נוער, שאין להם מושג מי זה מאיר אריאל, שרים בקולי קולות מילים שלו, 25 שנה אחרי מותו, כשרבים מהם משוכנעים שמדובר בשיר מקורי של שאולוב. שאלתי כמה שעמדו מסביבי, מי כתב את השיר, הם אמרו שלא יודעים. שאלתי מי שר אותו במקור, אמרו לי שזה שיר מקורי של שאולוב, למרות שביוטיוב שלו כתוב שזה קאבר, ושהביצוע המקורי הוא של דודו טסה. לריטה אין שם זכר. שאולוב, כמובן, לא הזכיר את אריאל במילה. ספק אם גם הוא יודע.
זה לא היה הקאבר הראשון בהופעה של שאולוב, וגם לא האחרון. קדם לו "חיכיתי לך" של רינת בר, ובהמשך הגיעו "מלכה שלי" של כרקוקלי, "נתראה בגלגול הבא" של רביד פלוטניק, "עטלף עיוור" של חנן בן ארי, מחרוזת שירים חסידיים לקראת סיום, במתכונת שהיתה כמעט אחד לאחד המחרוזת שביצע עדן חסון בהיכל מנורה רק לפני שבועיים, ושני דואטים עם אליעד לשני שירי השנה שלו, "מסע" ו"מתוק כשמרלי". ויתרתי על הרעיון לשאול מסביבי את בני הנוער ששרו את כל המילים, אם הם יודעים מי זה בוב מארלי, גם ככה יצאתי מולם קשיש.
האנגר 11 היה מלא בעיקר בבנות ובנים בגילאי 12 עד 18. פה ושם איזו אמא מלווה או איזה אבא תועה, אבל רוב הקהל נולד אחרי ששירי מיימון הופיעה באירוויזיון עם "השקט שנשאר", דור הטיקטוק על מלא. הם מעריצים בטירוף את ששון שאולוב, רק בן 21 והכוכב העכשווי הכי לוהט בפופ הים תיכוני, שנולד בטיקטוק, והגיע ממנו תוך פחות משלוש שנים מצאת הסרטון הראשון לשלוש הופעות רצופות בהאנגר 11, שאליהן נמכרו כל הכרטיסים ושבהן הוא מבצע רק תריסר שירים מקוריים. עומר אדם (שעוד נעזר ב"כוכב נולד") הרגיל אותנו לקצב המטורף הזה של ההצלחה, ואחריו הגיעו כוכבים כמעט בן לילה כמו עדן חסון, אבי אבורומי ואושר כהן. השאלה היא כמובן מה אורך הנשימה של הצלחה כזאת, ואיך אפשר לשמר אותה.
אני לא דואג לשאולוב, כי הוא בידיים טובות. לפני כמה חודשים חתם על חוזה ניהול עם אבי גואטה, שבנה את הקריירה המיתולוגית של שרית חדד, ועם שי ראובני, מהמפיקים המוזיקליים הבכירים בתעשייה. הם ראו בשאולוב את מה שראו בו בשלושה לילות בהאנגר המעריצים והמעריצות: כוכב שכמו הגיע משומקום, חדש מהניילונים, עם סטאר קוואליטי שנולדים איתו, זמר טוב (למרות האוטו-טיון בחי) מז'אנר המסלסלים המייללים, מופיען עם טונות של כריזמה, ששורף את הבמה, חתיך וחמוד, שרוקד ונע ומשתולל כמו רוקר ובנוסף לכל אלה גם יוצר שכותב ומלחין את מרבית השירים שלו.
ששון שאולוב הוא להיט שמתפוצץ מול ועם הקהל שלו שוב ושוב במשך שעה וחצי, כמעט בלי לעצור. יש לו אנרגיות מדהימות והוא כמעט ולא מפסיק לזוז, לנופף באגרופים מההתרגשות שמסבות לו מילות השירים, אותן הוא זועק במעלה האוקטבות. למרבית השירים שלו יש תבנית דומה, עם בית שקט ופזמון שמתפרץ עם סלסולים חזקים, אז הוא מגיע לאקסטזה בביצוע, יורד לשקט בבית וחוזר חלילה. בחלק מהזמן הוא נשמע כמו האח הצעיר של עומר אדם ועדן חסון, כמו הנכד של עופר לוי. חלק לא מבוטל מהשירים שלו הם שירי רוק עוצמתיים, שמתהדרים בסלסולים בשירה. אפשר לקרוא לזה רוק מזרחי ואפשר להתפלא מהחיבור של דור הטיקטוק לתת-הז'אנר הטורקי הזה, שפעם כונה בזלזול "ז'אנר הבכי" והיום מוכר את כל הכרטיסים, מההאנגר ועד לפארק הירקון.
המילים של השירים עוסקות, איך לא, באהבה ובאכזבה. איך הוא עזב אותה, איך היא עזבה אותו, איך הוא נשאר לבד, איך היא נותרה בודדה. ויש גם חריגים. את "מדינה כואבת" הוא מקדיש לחיילים ולחטופים, לכבודם הגיע עם הדיסקית והסיכה הצהובה המפורסמת על הז'קט. ואיך אפשר בלי "שהכל נהיה בדברו" לפני שהוא שותה מים, ובהמשך תפילה לקב"ה ונטילת עול מלכות שמיים, ובסוף כאמור המחרוזת החסידית עם חסיד שמרקד איתו על הבמה. מחוות דת ומסורת שהקהל הצעיר מתחבר אליהן בשקיקה, עם הגופיות החושפניות והאיפור הכבד. אולי כדאי לספר להם בפעם הבאה על אחד ירא שמים בשם מאיר אריאל.