150 ימי לחימה אינם רק שכול וכאב, התגייסות מפעימה ותקוות לניצחון (כל אחד והפרשנות שלו למילה). עבור רבים מאתנו הם גם עשרות אלפי שעות אקטואליה מצטברות באולפנים השונים, בעיקר בערוצי-העשרה (11-14) - ואם על מחדלי המלחמה ומהלכיה אפשר עדיין להתווכח, הרי שבמשדרי האקטואליה יש מנצחים ומפסידים ברורים.
נתחיל במנצחת הלא מפתיעה, קשת 12. חדשות 12 היו הבחירה המובילה עבור צרכני האקטואליה בישראל גם לפני 7 באוקטובר, אבל העובדה שצופים רבים חיפשו, בעיקר בימים הראשונים, מקור מסר מרכזי אחד, הרי ש-12 לקחו את הקופה. זה לא היה קל. די אם נזכיר את החודשיים הראשונים למערכה, בהם היה נדמה שדני קושמרו ותמיר סטיינמן (הגיבור הטראגי של היממה הראשונה, בה קיבל ללא הרף שיחות שבחלקן תיעדו את רגעיהם האחרונים של המתקשרים) עברו לגור בצומת שליד שדרות.
אם סטיינמן היטיב לבטא את הטרגדיה האנושית, הרי שקושמרו הפך סמל לשני רגשות מרכזיים שפעפעו בציבור החל מהיממה הראשונה: הזעם העצום על המחדל הצבאי-מדיני ועל חוסר התפקוד של הממשלה, שפשוט נעלמה מהשטח, ויחד אתו החיבוק והכמיהה לאחדות - בקרב עם שהוכיח שהוא ראוי להנהגה טובה הרבה יותר.
לימין שור
תכף נחזור לחדשות 12, אבל לא לפני שנברך את המרוויח הגדול השני - ובמקרה הזה גם המפתיע: ערוץ 14. הערוץ הזה שנחשב בעיני המיינסטרים למעין בדיחה, חיבור בין ערוץ המורשת (המנדט המקורי שלו) לימין הקיצוני, הפך לרלוונטי. נכון שמהדורת החדשות שלו משיגה בקושי שליש מהרייטינג של 12, אבל היא מזנבת כהוגן בערוצים שעל הנייר היה אמור להיות להם פור גדול על "ערוץ הימין".
צופי 14 לא רוצים שיעשו להם חיים קשים או שיאתגרו אותם מחשבתית. הדברים אינם נאמרים מתוך זלזול חלילה, אלא מתוך צפייה בהתנהגות הצופים של הערוץ, שמביאים את "הפטריוטים" - תכנית אולפן פוליטי שבה העניין הוא לא איזה עמדה תוצג, אלא כמה חזק היא תיאמר - לשיאים של רייטינג, כאלה שביום בהיר מפלרטטים עם 8%.
במילים אחרות, יש צופים שמעדיפים עדיין את חדשות 11-13, אבל את הפרשנות הם צורכים מהערוץ שממנו הם יודעים למה לצפות.
אז במה חולה נתניהו?
הנה דוגמא להבדלים בין שני הערוצים הגדלים של חמשת החודשים האחרונים: בשעה שבה התעורר אמש ויכוח בפורמט דו-צדדי: עמית סגל נגד אמנון אברמוביץ', עסקו בערוץ 14 (בתכנית בהנחיית שמעון ריקלין) בבריאותו של ראש הממשלה. הם (ביחד עמו נכחו באולפן גם יערה זרד ואיתמר פליישמן) הזכירו פרסום של ירון אברהם בתכנית של רפי רשף, לפיו נתניהו סובל מקשיי נשימה, פרסמו בהבלטה את הכחשות "סביבת נתניהו" והוסיפו כמה עקיצות לגבי הקולגות שלהם, שאותם אפשר לסכם ב"איך הם מעיזים להגיד שאולי זו לא שפעת".
נאחל כמובן בריאות טובה לראש הממשלה, אבל באותה נשימה נזכיר כי נתניהו עבר השתלה של קוצב לב לפני מספר חודשים ולציבור נמסר (ועוד באמצעות סרטון שצילם!), שמדובר בסך הכל ב"התייבשות". כלומר - עם כל התקווה שמחלתו של נתניהו היא אכן רק שפעת, הדבר היחידי שאפשר לומר עליו הוא שבפעם הקודמת שבה טרח ליידע את הציבור במצב בריאותו, הרי שהוא שיקר במצח נחושה. לכן הפרסום של אברהם לפיו נתניהו סובל מ"קושי נשימתי", בין אם הוא מדויק או לאו, הוא לפחות לגיטימי.
אברהם, כך נדמה, נפגע מהתגובה של הקולגות. הוא הופיע, על גבול הנסער, בתכנית הלילה של ארז טל ואברי גלעד, רק כדי להצדיק את הפרסום (הלגיטימי כמובן) שלו - אבל רק הוכיח בכך שגם הוא צופה לעיתים בערוץ הימין.
נתניהו "מושך" את הלחימה?
בעוד אולפן ערוץ 14 עוסק בדיאגנוזות רפואיות, ב-12 ניטש ויכוח עז בין עמית סגל לאמנון אברמוביץ' ("שש עם" עודד בן עמי). דווקא כמי שמזדהה לעיתים קרובות עם עמדותיו של אברמוביץ', אני הראשון להודות שהיכולת הרטורית של סגל מנצחת כמעט תמיד בעימות הזה, פורמט מיושן של "שמאל-ימין" שלטעמי מיצה את עצמו. לכולנו ברור מה יאמר אברמוביץ', מה יענה לו סגל - ולהפך.
למרות זאת, עצם קיומו של דיון שכזה שבו מוצגות למשפט הצופה שתי חלופות פרשניות, הוא כל ההבדל בין 12 ל-14. בערוץ "של נתניהו" יכולים לכעוס שקוראים להם שופרות ומציינים שהם צמודים לדפי מסרים, אבל איך הם עצמם היו מציעים לקרוא לערוץ שבו המציאות מתווכת לצופה רק לפי השאלה האם היא משרתת את נתניהו או לאו?
למרות הפיהוק שמעורר בדרך כלל העימות היומי בין סגל לאברמוביץ', אתמול עלתה בו נקודה חשובה: אברמוביץ' טען שנתניהו מושך את המלחמה משיקולים פוליטיים, טענה שלה שותפים לא מעטים בציבור הישראלי. סגל טען לעומתו שמדובר בתיאוריה מקוממת, שאינה שונה מהטענות נגד בכירים במערכת הביטחון, לפיהן היו שותפים למתקפת ה-7 באוקטובר.
ייאמר מיד: אפשר ואף צריך להזדעזע כאשר יש מי שמאשימים ברצינות בכירים בכוחות הביטחון בכל מיני קונספירציות מרושעות והזויות, אבל בה בעת חובה לשאול את מי שסולד מההשתלחות בראשי מערכות הביטחון, אבל מוכן לייחס כל עוולה אנושית לנתניהו: נניח לרגע שראש הממשלה הוא עד כדי כך חסר מעצורים עד שהוא מאריך באופן מלאכותי את המלחמה, כיצד בדיוק הוא עושה זאת? האם הוא קורא אליו באישון לילה את הרמטכ"ל ולוחש על אוזנו הוראות שסותרות את החלטות הקבינט? או שאולי גם גדי איזנקוט, שכזכור שכל את בנו ובני גנץ, שבנו משרת בקו הראשון, הם שותפים לקומבינה? כמובן שכל זה הבל הבלים.
לכן טוב עשה סגל כשהעמיד את אברמוביץ' במקומו: יש מספיק ביקורת חמורה ואף מוצדקת שאפשר להטיח בנתניהו, מבלי לטפול עליו האשמת שווא לפיה הוא פועל להארכת המערכה המדממת.
למה לא סוגרים את אל-ג'זירה?
השעה הזאת, בהגשתו של עודד בן עמי, חושפת גם את אחת הבעיות המרכזיות של שידורי האקטואליה המתמשכים, ככל שהמלחמה מצטמצמת לפורמט של אירועים נקודתיים: אין די חדשות משמעותיות כדי לכלכל אותם. ל-12 יש מגוון של מגישים מוכשרים ולא מעט פרשנים כדי לחלק את העומס ביעילות על פני כל שעות אחה"צ והערב. אלה רק חדשות אמת שחסרות לו.
כך למשל "הבטיח" עודד בן עמי תשובה לשאלה "מדוע לא סוגרים את שידורי אל-ג'זירה בישראל?" אלא שגילוי התשובה היה מאיין את הכתבה המרכזית בנושא שהכין ירון אברהם. וכך הפכה "הבטחת המשדר" ללא יותר מאשר פרומו קצר ומאכזב לאייטם (הטוב לכשעצמו) ששודר מאוחר יותר, במהדורה המרכזית.
בסוף עוד יסגרו את התאגיד
לא נסיים את הסיכום בלי להעיף מבט אל הערוצים המפסידים. בערוץ 11 קוטפים בדין לא מעט מחמאות על התכנים שלהם, מאקטואליה ועד לאקטואליה רכה. אלא שעם מחמאות בלבד קשה ללכת למכולת, בשעה שהן לא מתורגמות לאחוזי צפייה. נכון שכאן 11 מתוקצב ולכאורה יכול להיות אדיש להכנסות ממעט הפרסומות שמותר לו לשדר, אבל אחוזי צפייה נמוכים הם לחם עבור הפוליטיקאים שמבקשים לפגוע בתקצובו.
עצוב עוד יותר הוא מה שקרה לרשת 13: מערכת החדשות של הערוץ הזה (שקמה על יסודות מחלקת האקטואליה המוערכת של ערוץ 10 המנוח), פשוט לא מצליחה לשבות את לב הצופים, שככל הנראה רואים בה עוד מאותו החומר שממנו עשויה מהדורת החדשות של ערוץ 12. לכן מי שמרוויח מאחוזי הצפייה הנמוכים של "המפסידים" הוא ערוץ 14 שמציע אלטרנטיבה ברורה, גם אם לא תמיד מבוססת (ע"ע מדגמי הבחירות התמוהים ששידר הערוץ בסיכום הבחירות המוניציפליות).
ולסיום: שאלה מטרידה
ויש עוד שאלות מטרידות, שנוגעות לכלל הערוצים: מדוע אירוע קשה בצפון, בו הרוג ופצועים קשה, מקבל התייחסות (במסגרת המהדורות המרכזיות) רק בשעה 20:30? התשובה היא ככל הנראה כי מדובר בעובדים זרים, שספגו פגיעה על עיבוד אדמת הגליל. איך אומרים בהודית: "טוב למות בעד ארצנו"?
ועוד שאלה מטרידה: למה אי אפשר לדבר ברצינות על אונס מכוון ושיטתי מצד מחבלי חמאס, מבלי שהדבר ייראה כאילו "לא נוח" לדבר על הנושא? והרי זו הייתה אמורה להיות הידיעה המרכזית של הערב. אפילו דובר צה"ל כבר היטיב להתבטא בעניין טוב יותר מהמקצוענים שזהו תפקידם.
ואפרופו השילוב בין צה"ל לדוברות: למה כלל הערוצים אימצו את הנרטיב הישראלי-צה"לי עד כדי כך שנמנעות מהצופים בישראל התמונות שרואה כל העולם מעזה? האם אי אפשר להיות בטוח בצדקת הדרך (במיוחד אחרי אישור של האו"ם לביצוע פשעי מין מחרידים שנמשכים אפילו ברגעים אלו ממש!) ועדיין להראות גם את הפגיעה בצד השני?
תאמרו "מלחמה" - ואני אשיב שאני בהחלט מבין את הדחף הפטריוטי, לרוב אפילו מזדהה אתו, אבל באותה נשימה אזכיר גם שאימוץ מוחלט של הגרסה הרשמית של בכירי צה"ל היא בדיוק מה שסלל את דרכם של רוצחי חמאס "המורתע" אל מעבר לגדר המערכת, אי שם לפני 151 ימים, שמשמעותם גם עשרות אלפי שעות אקטואליה.