אחד המתחרים הבולטים בטקס האוסקר שיתקיים ביום ראשון הקרוב הוא "אזור העניין", המתרחש על רקע הנעשה במחנה ההשמדה באושוויץ. הוא מועמד בשלל קטגוריות, כולל הסרט הטוב ביותר, ונחשב פייבוריט ברור לזכות בפרס הסרט הבינלאומי. הוא כבר זכה בשלל עיטורים, כולל הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל קאן, וקיבל לאחרונה עוד חותמת איכות - סטיבן ספילברג הכריז עליו כסרט השואה הטוב ביותר מאז "רשימת שינדלר". לך תתווכח עם מחמאה כזו. עכשיו, עשרה חודשים אחרי בכורתו ורגע לפני שיסתער על הפסלונים, הוא סוף כל סוף עולה לאקרנים בישראל.
"רשימת שינדלר" התווה בזמנו את המסלול שבו הולך הקולנוע העכשווי בעיסוקו בשואה. לרוב, מדובר בסרטים משני סוגים - כאלה שעוסקים בחסידי אומות עולם, או כאלה שעוסקים בנאצים. היהודים נותרים לרוב כדמויות משנה. "אזור העניין" בוחר בקטגוריה השנייה. בהתבסס על ספרו של מרטין איימיס, הוא מציג את סיפורו של רודולף הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ, של זוגתו הדוויג ושל משפחתם.
את הסרט יצר הבמאי הבריטי-יהודי ג'ונתן גלייזר. הוא ביקר בארכיונים של מחנה ההשמדה, שנתנו לו גישה מלאה, וגילה שם עובדה שזיעזעה אותו: הזוג הס אהבו את המגורים באושוויץ. זו היתה התקופה היפה בחייהם, וכשעלתה הזדמנות לרילוקיישן, הם לא רצו לעזוב.
רודולף חש סיפוק מעבודתו. הוא היה עובד מצטיין של המשטר הנאצי, שביקש ממנו להרוג כמה שיותר יהודים. הוא עשה זאת בקצב שאף אחד אחר במכונת ההשמדה לא עמד בו, ובקור רוח מוחלט - הסרט מתאר כיצד הוא דן בשריפת והרעלת אנשים באותה קורקטיות שבה קבלנים מדברים על תמ"א. מבחינתו זה היה עוד פרויקט.
הדוויג, מצידה, עסוקה בטיפוח הבית ובעיקר הגן הצמוד לו, אותו היא הופכת לגינה הכי פורחת ומלבבת במזרח אירופה. היא כל כך אוהבת את המקום הפסטורלי ועתיר הפוטנציאל מבחינתה, עד שהיא זועמת כשבן זוגה המוכשר מקבל קידום ומסרבת לעבור איתו. הביטוי "הדשא של השכן ירוק יותר" מעולם לא קיבל משמעות מצמררת יותר, כי מן הצד השני של הגדר אנחנו שומעים כל הזמן את הזעקות של היהודים, בדרכם או בהגיעם לגזר דין המוות שלהם.
גלייזר מביים רק פעם בכמה שנים, ותמיד מעניין לחכות. כל אחד מסרטיו הקודמים, למשל "לידה" ו"מתחת לעור", היה יצירת מופת ייחודית, וזה נכון גם לגבי הקליפים שביים. גם "אזור העניין" הוא מלאכת מחשבת קולנועית יוצאת דופן.
גלייזר מיטיב לעבוד עם שותפיו, בהם הצלם הפולני לוקאש זאל, שכבר עשה עבודה מפעימה ב"אידה", סרט שואה נוסף; המלחינה מיקה לוי שכרגיל יוצרת צלילים בלתי נשכחים, כפי שעשתה ב"מתחת לעור" וגם בסרטים של במאים אחרים; ומעצבי הסאונד, שנחשבים פייבוריטים אף הם לזכייה באוסקר.
בניגוד לספילברג, שצילם את "רשימת שינדלר" בשחור-לבן, גלייזר מצלם בצבע, ועוד באיזה צבעים - הסרט כל כך בוהק, והתמונה בו כל כך חיה, שהתחושה היא שאנחנו שוחים יחד עם משפחת הס בכל הירוק והכחול הזה. הצבעוניות של "אזור העניין" מזכירה לנו שהשואה היא לא עבר רחוק, אלא סיפור עכשווי, והיא מייצרת ניגודיות בין הגן עדן שבו חיים הנאצים והגיהנום שעוברים היהודים.
לפני כמה חודשים ביקרתי במוזיאון שואה מצמרר במיוחד. התמונות שהכי זיעזעו אותי לאו דווקא היו של זוועות הקורבנות, אלא של הנאצים, שבזמן רצח העם בילו בנעימים בחופשות באתרי נופש, צחקו ורקדו, שתו ואכלו, והתרווחו בנחת על כיסאות.
גלייזר מדגיש את הניגודיות הזו בעזרת המשחק בין הקול והתמונה, מה שרואים על המסך ומה שנותר בחוץ, ואפשר רק לשמוע - הבילויים השלווים של משפחת הס, ומנגד הצרחות הבלתי אנושיות של היהודים.
קיצ'לס ושביט מתווכחים על "אזור העניין" ובוחרים את סרטי התחפושות הטובים אי פעם
יש בסרט עוד איכויות רבות, בהן תצוגות המשחק. את הדוויג מגלמת סנדרה הולר, שחקנית כל כך ורסטילית ומוכשרת שהיא מועמדת לאוסקר על תפקיד אחר בכלל - הופעתה ב"אנטומיה של נפילה" הצרפתי.
גם אני התרשמתי מהסרט בפעם הראשונה שצפיתי בקאן. אך לאחר שתי צפיות נוספות, ולמרות כל מעלותיו וכל השבחים שקיבל, אבקש לעצור רגע ולחשוב האם "אזור העניין" באמת ראוי להיכנס לפנתיאון. נתחיל עם עניין מינורי יחסי. "רשימת שינדלר" הכניס בזמנו מעל שלוש מאות מיליון דולר, שלא לדבר על כל המיליונים שראו אותו במסגרות חינוכיות. אפשר היה לטעון שמדובר בסרט פופוליסטי, ועדיין הוא הצליח להנגיש את הסיפור הזה לקהל הרחב, כפי שרק ספילברג יודע לעשות.
"אזור העניין", לעומת זאת, התקשה למצוא קהל, גם כי הקולנוע באופן כללי מדשדש בימינו, וגם כי זה סרט אמנותי ומאתגר, כזה שלפעמים גולש לגבולות הווידיאו-ארט ונראה שמקומו במוזיאון, לא במסך הגדול. מצד אחד, גלייזר מדבר על האקטואלית והרלוונטיות של היצירה הזו, שמבקשת מכולנו להתעמת עם מה שהאנושות מסוגלת לו ולזעוק "לעולם לא עוד", אך מצד אחר היא מגבילה את הדיון הזה לקהל של סינמטקים, לכל היותר. האם זה סרט השואה שאנו זקוקים לו עכשיו?
חמור מכך, הסרט דש בנושא הבנאלי מכולם - הבנאליות של הרוע. הוא עושה זאת בדרכים צפויות למדי - למשל סצינה שבה נאצי מלטף כלב. גלייזר כל כך מאכיל בכפית, שחסר רק שחנה ארנדט תפציע ותזעק "הנאצים היו בסך הכל טכנוקרטים אפורים שמחוץ לשעות העבודה שיחקו עם לברדורים!". זו עצלות אינטלקטואלית וגם בעיה תסריטאית, כי הסרט שוב ושוב חוזר לנקודה הזו. או.קיי, הבנו, מי שהשמידו שישה מיליון יהודים היו אנשים מתורבתים שניגנו על פסנתר ושתלו ורדים. קטע. זה ממצה את עצמו אחרי כמה דקות ו"אזור העניין" נהיה מונוטוני, בלי רבדים נוספים ולמעשה בלי עלילה - וכן, גם בסרט שואה מותר לצפות לכאלה.
ביחד עם "רשימת שינדלר", "אזור העניין" מציג את אחד מן הטיעונים הנפוצים והבעייתיים ביותר של דורנו - המחשבה שמבחינה מוסרית, כולנו אותו דבר. אף אדם לא טוב יותר או רע יותר מהאחר. לכולנו יש פוטנציאל להיות טובים, כמו שינדלר, או רעים כמו הס. אז איפה היהודים בסיפור הזה?
התיאוריות הפשטניות האלה הופכות את השואה לסיפור מופשט כי הן טוענות שכל אחד היה יכול להיות הנאצי. אבל מה לעשות שיש גם עובדות אמפיריות - הנאציזם הגיע מגרמניה, והצטרפו אליו נוצרים לבנים. האם כל אחד יכול להיות טוב כמו שינדלר? אולי, עובדה שיש רק כ-27 אלף חסידי אומות עולם.
בכל מקרה, בהיותם הקורבנות, היהודים לא היו יכולים לבחור בין טוב ורע, ולכן הם לא רלוונטים לגלייזר בסיפור המוסר שלו. לכן אין כמעט דמויות יהודיות בסרט ואנחנו אפילו לא רואים יהודים.
השואה, וחבל שצריך להזכיר זאת, היא השמדה שיטתית של שני שליש מאוכלוסיית יהודי אירופה. גלייזר, עוד יותר מאשר במאים אחרים לפניו, הפך אותה למשל פילוסופי-אוניברסלי כללי. המחיקה הזו המשיכה במסיבת העיתונאים הרשמית של הסרט בקאן - אחד האירועים המדהימים שהייתי בהם בחיי. זו היתה שיחה של שעה, על מה שנחשב לסרט השואה הכי חשוב מאז "רשימת שינדלר", והמילה "יהודי" לא נאמרה שם פעם אחת. עיתונאית אמריקאית אחת השתמשה בסרט כדי לדבר על החקיקה בפלורידה, השוואה מגוחכת במיוחד אך גם לא מפתיעה - אצל האמריקאים, הכל בסוף סובב סביב עצמם, גם שואת היהודים, ומבחינתם השואה כבר מזמן לא שייכת לנו, אלא להם. לכן הם כל כך אוהבים לתת לה אוסקרים, ובשבוע הבא יעשו זאת שוב.
ובתשובה לשאלה הבאה שלכם - כן, גלייזר אשם בתגובות הקהל לסרטו, גם אם לא אקטיבית. ההפשטה והפשטנות של "אזור העניין" הם שהובילו לכך והם שרוקנו את הסרט מכל משמעות, ואיפשרו לכל אחד למלא את הריק הזה בדרכו. לא תתפלאו לשמוע שברשת כבר מדברים על היצירה הזו כמשל למתרחש בעזה - כמובן. חובבי קולנוע אוהבים תגובות בנאליות, עצלות ואוטומטיות כאלה כמעט כמו שהם אוהבים לדבר על עיצוב סאונד.