ארבעה סרטים חדשים ושווים שכדאי לראות
1. "דניאל אויערבאך": סוף סוף סרט ישראלי על יהדות
אחד הלהיטים הבולטים בתור הזהב של הקולנוע הישראלי לפני שני עשורים היה "חופשת קיץ", עבודת הביכורים של דוד וולך. 17 שנה עברו מאז צאתו, וסוף כל סוף הוא חוזר עם סרט חדש - "דניאל אויערבאך".
היה שווה לחכות - הסרט התגלה כזוכה הגדול בתחרות הישראלית של פסטיבל ירושלים בקיץ האחרון, ועכשיו מגיע לאקרנים. 17 שנות העבודה מיתרגמות ליצירה אישית ועתירת חיבוטים והרהורים. הבמאי, שיצא בשאלה, מתפלפל כאן לגבי זהותו האישית, הקולנועית והיהודית.
עובדה ידועה ועדיין מדהימה למדי היא שדווקא בישראל, הקולנוע המקומי נמנע לעסוק ביהדות, באמונה, בקשר בין האדם לאלוהיו, ובשאלה הגדולה - מהו יהודי. "דניאל אויערבאך" עושה זאת כבר מהסצינה הראשונה, ועד תומו, ולכן הוא אחד הסרטים הישראלים הישראלים המעניינים והייחודים של העת האחרונה, גם אם מטבע הדברים הצפייה בו היא חוויה סוחטת.
וולך גם מככב כאן, כמו גם המפיק אייל שיראי שלמעשה מגלם את עצמו, בכריזמה רבה. שחקנים "מקצועיים" יותר הם רועי ניק וליהי קורנובסקי, אותם אפשר לראות לאחרונה בכל מקום - ואנחנו לא מתלוננים על כך.
2. "עולם היורה: עולם חדש": שובר הקופות מגיע לנטפליקס
שנתיים אחרי שריסק קופות, "עולם היורה: עולם חדש" מגיע לנטפליקס.
מדובר בחלק השלישי והאחרון בטרילוגיית סרטי ההמשך המודרניים של סדרת הסרטים, שכזכור יצאה לדרך לפני כשלושים שנה עם הלהיט שובר הדרך של סטיבן ספילברג.
העלילה מורכבת ומפותלת. ננסה לקצר ולפשט אותה. גם הפעם, מן הסתם, הסיפור מתרחש על רקע יקום שבו אנשים ודינוזאורים הם שוב חלק מאותה שרשרת מזון. חלק מיצורי הענק רוצים לאכול אותנו, חלק רוצים לאכול אחד את השני, וחלק פחות צמאים לדם.
בדומה לשני הפרקים הקודמים בטרילוגיה, גם כאן מככבים כריס פראט ובריס דאלאס הווארד, כשניים שהצליחו למצוא שפה משותפת עם הדינוזאורים ועם הטבע בכלל, ושואפים רק לטוב. אך האטרקציה האמיתית היא הנוכחות של ג'ף גולדבלום, לורה דרן וסם ניל - שלושת כוכבי הסרט המקורי, שמתאחדים פה לראשונה מאז הופעתם בלהיט המקורי ב-1993. בימינו, אנחנו כבר רגילים לכך שהופעות שכאלה הן לא יותר מקוריוז, אז חשוב לציין כי שלוש הדמויות דומיננטיות בעלילה, וככל שהיא מתפתחת, כך הן גם פעילות יותר.
למרות שהסרט צולם תחת מגבלות הקורונה, הרי שההפקה מרשימה, ויש בו כמה סצינות אקשן סוחפות. הודות לכריזמה ולהומור של השחקנים והשחקניות ולתנופה של סצינות הפעולה, התוצאה בסך הכל מספקת חווית צפייה סוחפת ומהנה, וגם משאירה אותנו עם שאלות אקטואליות ומעוררות מחשבה על היחסים שלנו עם הטבע.
3. "אי של שפיות": סרט שהוא תרפיה
יו"ר חבר השופטים של פסטיבל ברלין בפברואר האחרון היתה קריסטן סטיוארט. הכוכבת עשתה את הפריצה שלה בסרטי "דמדומים" ואמנם עם הזמן מצאה את דרכה לעבר מחוזות האינדי, אבל עדיין נחשבת לאייקון הוליוודי. את דב הזהב, הפרס החשוב בפסטיבל, השחקנית ההוליוודית העניקה דווקא לסרט מן הצד השני של הסקאלה - "אי של שפיות", סרטו התיעודי הפיוטי של הבמאי הצרפתי ניקולה פיליבר, שעכשיו עולה אצלנו ב-VOD, אחרי סיבוב קצר באולמות.
פיליבר מתעד בסרטו הדוקומנטרי את המתרחש במקום ייחודי: מעון יום הצף על המים בנהר הסיין, בלבה של פריז, שמעניק תמיכה לפגועי נפש, ועושה זאת בחמלה ובהכלה, בהקשבה ובאהבה. זה לא סרט סוחף - הבמאי נמנע בכוונה מבניית סיפור עם התחלה, אמצע סוף ויצירת מתח וקונפליקטים, אבל יש בו הרבה רגעים יפהפיים ובלתי נשכחים.
בריאיון לקראת הקרנותיו בארץ אמר לנו הבמאי - "איך אמר פעם גודאר? המסך הגדול גורם לנו להרים את הראש למעלה. אולי הקולנוע יכול לעזור לנו להרים את הראש. אני יודע שהמצב בישראל בלתי נסבל. אנשים צריכים לדבר, צריכים תרפיה. אני חושב שסרטים יכולים לעזור לנו לחשוב על העולם, ולהקל עלינו". אמן.
4. "האיש מהחלומות": עוד קאמבק של ניקולס קייג'
זה כבר הפך לדפוס קבוע: כל שנה אנחנו שומעים על הסרט שמקמבק את ניקולס קייג', מה שכמובן מעלה את השאלה הפילוסופית - איך אפשר לקמבק שחקן שכבר התקמבק כל כך הרבה פעמים? פעם זה היה "חזיר", אחר כך "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" ועכשיו זה "האיש מהחלומות" ("Dream Scenario"), סרטו דובר האנגלית הראשון של הבמאי הנורבגי כריסטופר בורגלי, שגם כן עולה כעת ב-VOD אחרי טיול קצרצר באולמות הקולנוע.
קייג' מגלם דמות מהסוג שראינו כבר לא פעם בסרטים אמריקאים - פרופסור לוזר. המיוחד בו: הוא מופיע לאנשים אחרים בחלומות. בהתחלה, זו הסביבה הקרובה שמדווחת לו כי צצה בחלומותיה, ואז זה הופך לתופעה קולקטיבית, שהופכת אותו לסלב ולמותג, ומותירה באוויר שאלה אחת גדולה - איך יכול להיות שכולם חולמים על אותו אדם אלמוני?
"האיש מהחלומות" מתחיל בצורה מהפנטת ומרתקת, אבל הולך ומאבד גובה. יש לו רעיון מקורי ומבריק, אבל הוא לא מצליח לפתח אותו בצורה מספקת ומתגמלת. נוסף לכך, בשלב מסוים מתברר כי הסרט משתמש בסיפור כדי לעסוק בתרבות הביטול בצורה ריאקציונרית וגסה.
ובכל זאת, נמליץ על "האיש מהחלומות". קאמבק או לא קאמבק, קייג' שוב ממחיש כי הוא אחד השחקנים הגדולים בדורו, ואף שהסרט מסתיים בקול ענות חלושה, הוא בכל זאת משכיל לשמור על מתח ועל תשומת הלב שלנו. עובדה שלא פיהקתי, לא זזתי בכיסא ולא הסתכלתי בשעון אפילו פעם אחת במהלך הצפייה.
סרטים שממש לא בוער לראות
5. "ציידי האוצרות": אחד הסרטים הכי גרועים בנטפליקס
עשור לאחר צאתו, סרטו של ג'ורג' קלוני הצטרף לקטלוג של נטפליקס וטיפס לצמרת טבלת הסרטים הנצפים ביותר, אף שמקומו הראוי הוא בדירוג הסרטים הגרועים ביותר!
זה שיעור מאלף באמנות בזבוז הסיפור והשחקנים - מסוג הסרטים שאפשר להקרין לסטודנטים לקולנוע ולומר להם "תסתכלו בזה - ותעשו הכל ההיפך".
על פניו, היה כאן לקלוני זהב בידיים: בסיס עלילתי מרתק, במרכזו היחידה המיוחדת שחילצה אוצרות אמנות מידיהם של הנאצים לפני תום מלחמת העולם השנייה; שחקנים בסדר הגודל של מאט דיימון, ג'ון גודמן, קייט בלנשט, ביל מוריי, ז'אן דוז'רדן ועוד; וכמובן גם תקציב נאה. זה חומר לחצי-תריסר אוסקרים, אך הבמאי לקח את פטריות הכמהין שבידיו ושפך עליהם חלב חמוץ ושמן קיק עד שאיבדו כל טעם וריח.
על הנייר, היה לפרויקט הזה הכל, אבל בזמן הצפייה מתגלה כי אין בו כלום - לא סיפור ולא קונפליקטים, לא דמויות ולא דילמות, לא אתגרים ולא משברים, כלום. "ציידי האוצרות" הוא התשובה הקולנועית לחור של הבייגלה, ואפילו שהוא לכאורה קיים, אפשר לנגוס בו ולנגוס בו ולא להרגיש דבר.