במוקד פרשיות השבוע שלנו נמצאת פרשת החגים והמועדים של עם ישראל - פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. חלק מהם קשור קשר בל יינתק מנקודת הייסוד של עם ישראל - יציאת מצרים. לא זו בלבד, אלא שגם ראש השנה ויום הכיפורים, על אף שאין להם קשר ישיר ליציאת מצרים, מחוברים אליה - שכן התאריכים של החגים האלה יונקים מהותם בחודש השביעי.
כלומר, הלוח העברי התנכ"י מתחיל את הספירה מהחודש הראשון, הוא חודש ניסן, בשל היות יציאת מצרים תאריך ייסוד האומה הישראלית. בכל תרבות, לוח השנה יונק מתאריך מסוים, שנחשב לתאריך הייסוד של תרבות זו, ואנחנו מונים בתקופת התנ"ך לאירוע המכונן - יציאת מצרים.
דווקא משום כך, כאשר אנו פוגשים את הנימוק המופיע בפרשה שלנו לחג הסוכות - הוא נראה לא פרופורציונלי: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הושַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
אירועים רבים אירעו במדבר, ואין אנו מציינים אותם במערכת החגים שלנו. בפשוטו של מקרא, אנו אפילו לא חוגגים את מתן התורה, שכן חג השבועות אינו מופיע כקשור קשר כלשהו למעמד הר סיני. ומול זה, אנו חוגגים חג שבעת ימים, בשל העובדה שישבנו בסוכות בזמן ההליכה לארץ ישראל? מה חשיבותה של עובדה זו, שהיא מהווה את האירוע המרכזי שאותו אנו מציינים, בעיקר לאור העובדה שנראה שאכן מדובר בסוכות במובן הרגיל של המילה.
את המענה לכך נותן רשב"ם, נכדו של רש"י, בפירושו לתורה: החגים היהודיים אינם חגים של היסטוריה. הם חגים של זיכרון ותודעה. בתנועה נפשית המחפשת את ההיסטוריה, אנו מנסים לשחזר את מה שאירע בעבר ולקשור את עצמנו לשורשים העמוקים של מה שהתרחש אז. לעומת זאת, בתנועה נפשית המבקשת את הזיכרון אנו שואלים שאלה אחרת - מהי ההשפעה של המודעות העמוקה לאירועים אלה על טיב ההתנהגות שלנו היום. אין אנו מבקשים לשוב אל העבר, אלא לשנע את העבר לתודעת ההווה. למעשה אנו נקראים לשאול את עצמנו מה ההבדל בין מי שחי בהווה ללא תודעת עבר, ובין מי שמסתכל על האירועים שבימיו מתוך מודעות עמוקה למסע כולו.
ואכן, דווקא בחג הסוכות, שהוא הוא חג האסיף והשפע החקלאי, הזיכרון החשוב שאנו זקוקים לו הוא תודעה עמוקה של ימי ההליכה במדבר, התלות, אי-קיומה של חקלאות עצמאית, ומגורים בסוכה, שהיא דירת ארעי של נוודים. התודעה הזו מאפשרת לנו מחד גיסא לשמוח מאוד בהישגים הגדולים של העונה החקלאית, ולהודות לקב"ה על מה שהצלחנו לגדל ולאסוף במשך השנה. מאידך גיסא, היא מצילה אותנו מגבהות לב, מאטימות חברתית, מייחוס כל ההישגים לעצמנו, ומסכנות נוספות שעושר עיוור עשוי לחולל.
בחג האסיף והעושר אנו נקראים לעזוב את ביתנו ולשחזר את ההליכה במדבר ואת הישיבה בסוכות לא בשל העובדה שזה היה האירוע החשוב ביותר בעת ההליכה, כי אם בשל העובדה שזה האירוע החשוב ביותר לנו כעת: מודעות עמוקה לכך שפעם היה אחרת, שיכול להיות אחרת, שהיינו תלויים ונעים ונדים, וששום דבר לא מובן מאליו.
לפני שנים רבות, כשלימדתי בישיבה את השיעור הזה, שאלתי את הבחורים את השאלה הבאה: הבה נניח שביום מהימים יהיו מצוות מוגדרות ליום העצמאות - מה תהיה המצווה? אחרי הבדיחות על המנגלים וכדו', ענה אחד התלמידים כי סביר להניח שהמצווה תהיה ללכת בנתיבי קרבות, כדי לזכור שמדינת ישראל אינה מובנת מאליה.
שמחתי שהוא הבין את הכיוון, אבל הגבתי בהצבת אתגר למצוא משמעות למדינת ישראל שהיא יותר מהיותה פתרון ביטחוני ליהודים. תלמיד אחר אמר שהסוכה דומה מאוד לספינות המעפילים. שוו בנפשכם שהיינו צריכים פעם בשנה לעשות דבר מה דומה ליציאה לספינת מעפילים, כדי להזכיר לנו שמדינת ישראל אינה מובנת מאליה, שבזמן המאבק עליה היו לנו חזונות וחלומות שאנו צריכים לחדש עימם את ברית המימוש וכדו'. הזיכרון ההיסטורי הזה היה עשוי לשנות הרבה מאוד מההתייחסויות שלנו לסוגיות הקיום בארץ המיוחדת הזו.
בשבוע שבו ציינו את שני הימים - יום הזיכרון לחללי צה"ל ונרצחי הטרור ואת יום העצמאות - טוב לנו כי ניזכר. ניזכר בדרך, במאמץ, בתהליך, בחלומות ובחזונות, ונפעל בברית משותפת להגשימם.
הכותב הוא ראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר