השנה, בגלל שהשנה מעוברת, אין חיבור פרשות כך שאנו זוכים להתמקד ולקרוא כל פרשה בזמנה. בדרך כלל, פרשות ויקהל-פקודי נקראות יחד, ברצף. השבת, נוכל לתת לפרשת ויקהל את תשומת הלב לה היא ראויה. ובכל זאת, כדי להבין לעומק את הפרשה יש צורך לבחון את ההקשר שלה לפרשת פקודי
כבר בהקשר הלשוני של שמות הפרשות, ויקהל-פקודי עולה בי שאלה. הרי ויקהל זה מלשון התקהלות וקהילה שמאחדת את כולנו יחד. לעומת זאת, פקודי זה משלון ספירה והצורך למנות כל אחד בנפרד. לכאורה מדובר בדבר והיפוכו.
הדבר הפך למוזר עוד יותר כשהתיישבתי ללמוד את הפרשה. ציפיתי שפרשת ויקהל תעסוק בדברים כלליים, אך להפתעתי היא עוסקת דווקא בפרטי הפרטים. הפרשה פותחת בציווי לכנס את כולם ומכאן שמה. בהמשך משה גם מצווה את בני ישראל על השבת ועל המשכן. אך מכאן ואילך, הפרשה כולה עוסקת בפרטי המשכן. כל אחד משנים עשר המרכיבים של המשכן מתואר בצורה פרטנית - ארון הקודש, השולחן, המנורה, שני המזבחות, העמודים, הווילונות וכד'. כל אחד מחלקי המשכן נרשם בנפרד ומתואר לפרטיו.
בשבת הבאה לעומת זאת, בפרשת פקודי, לאחר תיאור פרטי יצירת בגדי הכוהנים, חלק גדול מהפרשה מוקדש לתיאור כל הרכיבים השונים שתהליך בנייתם מתואר בפרשת הקודמת וכיצד בהצבתם יחד הם יוצרים את המשכן. כל הפריטים שבני ישראל עמלו עליהם, מתחברים יחד לכדי יצירה שלמה. לאחר סיום העבודה, כשמשה מסיים להניח כל חלק במקומו, יורד הענן ושכינה נוכחת במשכן. מעבר לזה, התיאור המפורט של כלי המשכן כבר נכתב בפרשות הקודמות - תרומה ותצווה, בהעתק כמעט מדויק. רק שבפרשות הקודמות מופיע הציווי ובפרשה שלנו המעשה. אם כן, מדוע נדרשה התורה לחזור על כך?
נראה כי בחזרה של התורה על הדברים היא רומזת לנו שגם בחיינו אנחנו תמיד נמצאים בשני רבדים - זה שמלכתחילה, שתכננו ורצינו, וזה שקורה בדיעבד, במציאות, הלכה למעשה. על פי רוב, בין שני הרבדים הללו נחווה איזשהו פער. לעיתים קרובות המרחק בין התכנון לעשיה אף יהיה גדול מאוד. אבל הקב"ה לא פוסח על שום שלב. הוא נותן לנו תוכנית אלוקית, בידיעה שאולי יהיו פערים ביישום. מהות האנושיות שלנו היא להמשיך ולנסות ללא לאות ליישם את גם האידיאלים הגדולים לכדי מעשה.
המשכן לא יורד מהשמים כמו המן. הוא צריך להיות יצירה אנושית. אומנם יצירה מדויקת, לפי הוראות מפורטות, אבל השילוב של ציווי אלוקי ועשיה אנושית הם אלה שבכוחם לייצר פוטנציאל של מפגש בין שמים וארץ ויצירת מקום של השראת שכינה.
כמו שהתורה טורחת לפרט לנו את התוכנית האלוקית והביצוע המעשי והאנושי, כך גם החיבור של שתי הפרשות - ויקהל ופקודי בא לספר לנו שאנחנו זקוקים לשני ההיבטים הללו בחיינו. אנחנו גם אנשים פרטיים וגם זקוקים ורוצים את השייכות לקהילה, לכלל. החיבור הזה מלמד אותנו שעלינו לייצר קהילה שלא משטיחה את הזהויות השונות של כל אחד, אלא מעצימה ומביאה כל אדם לידי ביטוי והכרה.
אם כן, אותה ההצלבה בין שם הפרשות לעיסוק שלהן בפועל, בונה לנו קומה נוספת של הבנה - הקהילה תגיע למיצוי הפוטנציאל שלה רק אם יהיו בה אנשים שונים בעלי זהויות שונות שהקהילה
תדע תכיל. ובמקביל, האינדיבידואל יבוא לידי ביטוי והשלמה בצורה הטובה ביותר כרק שיהיה חלק מקהילה.
אנחנו אומנם אנשים פרטיים עם עולם פנימי ושלם, אך כדי לחיות חיים של תורה ומצוות בצורה מלאה אנחנו תלויים לחלוטין באנשים שסביבנו. החל בנושאים כמו מניין ותפילה בציבור, צדק וצדקה, מחילה, הלוואה ושמיטה, קבורה ולוויה.
ודבר נוסף הקשור לסדר הפרשות. לכאורה ראוי היה שקודם הפרטים יבנו את עצמם לפני יצירת הקהילה אך התורה בוחרת לצוות על כינוס הקהילה ודווקא מתוך חיבור האנשים יחד ויצירת הקהילה יוכלו הפרטים להתקדם ולהגיע לשלמות אישית.
בסופו של חומש שמתאר את תהליך הפיכתנו לעם, עלינו לשמוח שמאז ועד היום ב"ה אנחנו מורכבים מאנשים שונים, בעלי זהויות מיוחדות. עלינו גם להשכיל ולהבין שמכוח החיבור שלנו לקהילה הגדולה - לעם ישראל - יש לנו יכולת להמשיך ולממש את הפוטנציאל הגלום בכל אחד ואחת מאיתנו.
בזכות השייכות, בזכות ההכלה, הקבלה ההבחנה והאהבה, נזכה בע"ה שתקוים בנו הברכה שבירך משה רבנו ע"ה את עושי המשכן: "וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ"
הכותבת היא רבנית קהילת "שירת התמר" באפרת