מי שגדל בשנות השמונים, כמו כותב שורות אלה, לא ישכח את הפעם הראשונה שהוא ראה את "בת הים הקטנה" של דיסני. זה לא רק היה הסרט הכי טוב של 1989, הוא גם הניב את הפסקול הכי טוב של אותה שנה. כולנו ידענו לשיר את השירים בעל פה, בעברית ובאנגלית. למעשה, רוב ילדי האייטיז יטענו, ובצדק, שהדיבוב לעברית בכיכובם של אגדות מקומיות כמו שלומית אהרון, דני ליטני, רחל אטאס ואלי גורנשטיין לא נופל במאום מהמקור.
הסרט החל את תקופת הרנסנס של אולפן האנימציה של דיסני, שנזכרו לחזור ליסודות אחרי עשור קודר במיוחד. הסרט "בת הים הקטנה" הניב לאולפן שני פרסי אוסקר, דבר שנראה היום כמעט טריוויאלי, אבל האמת היא שאלה היו הפסלונים המוזהבים הראשונים של דיסני מאז 1971.
שנים עברו, ונולדו לי ילדות, וגם הן התאהבו גם בסרט של דיסני - ובכלל בבנות ים. יום אחד נכנסתי עם הבת הגדולה לחנות ספרים והיא ביקשה לקנות את הספר המקורי שכתב הנס כריסטיאן אנדרסן (בתרגומו של משה בן שאול). להפתעתי, הספר מ-1837 מקבל טוויסט אפל בסיומו. הכי רחוק מהסוף הטוב של דיסני. בת הים הקטנה (אנדרסן, שונא נשים ידוע, לא טורח לתת לה בכלל שם) מגלה שאהבה יש רק באגדות, ונתקלת בדילמה רצחנית במיוחד - שבסופה היא בוחרת לוותר על נשמתה.
בין הגרסה הקודרת של אנדרסן לגרסה הכיפית של דיסני ניצבת האופרה "רוסלקה" של המלחין הצ'כי אנטונין דבוז'ק, שמציגה בימים אלה באופרה הישראלית. האופרה, שהוצגה לראשונה בפראג ב-1901 היא אחת ההפתעות הנעימות והמרגשות שהגיעו לאופרה הישראלית מזה שנים. מתברר שהרבה לפני שאולפני דיסני חשבו על הרעיון של סרטן מזמר במקצב ג'מייקני, דבוז'ק חשב על מקהלת נימפות ועל המלך טריטון עם קול בריטון. זו הפקה קודרת, שמותאמת יותר לסיפור הקשוח של אנדרסן, אבל מבחינה מוזיקלית היא לא נופלת מהמפורסמות והפופולריות שבאופרות.
ההפקה החדשה שעלתה השבוע לראשונה באופרה הישראלית היא אחת המרשימות שנראו כאן, ועל כך אחראים שני אנשים: הבמאי/מעצב תפאורה/כוריאוגרף סטפנו פודה והמנצח דן אטינגר. לא צריך להבין דבר באופרה או בעיצוב כדי להתרשם מהבמה המשוכללת שפודה העז לחלום ולהפוך למציאות.
רצפת הבמה של האופרה הוחלפה בבריכת מים, ממנה יוצאים ונכנסים בני ובנות הים, במשחק שמתעתע בדמיון שלנו. לרגע זה נראה שרוסלקה הולכת על המים, לרגע זה נראה שהנסיך טובע. לרגע עלה חשש שמדובר בגימיק, אבל ככל שהתארכה ההופעה (שלוש שעות ורבע כולל שתי הפסקות) אפשר היה להבין כמה רגש ודיוק הוכנס בכל ניואנס בבמה הזאת, שהפכה לחלק אינטגרלי מההפקה.
אלא שבסופו של דבר לאופרה אנחנו באים בשביל המוזיקה, ואני מתקשה לזכור מתי בפעם האחרונה שמעתי את תזמורת האופרה כל כך מדויקת ומרגשת. ייתכן כי זאת המוזיקה הדרמטית של דבוז'ק שמתאימה להלך הרוח המלחמתי ברחובות ישראל בימים אלה, אבל מאסטרו אטינגר הצליח להוציא מהתזמורת הפעם יותר מסך חלקיה. בערב הפרמיירה אפשר היה לראות כמה הקהל המקומי מעריך את אטינגר, כשזה זכה למחיאות כפיים סוערות כשעלה לביצוע המערכה השלישית. תשואות שמוכרות בעיקר לוותיקים מימיו הגדולים של זובין מהטה בפילהרמונית.
אומרים שאפשר לזהות מאמני כדורסל טובים ומשפיעים לפי איך שהקבוצות שלהם משחקות בחמש הדקות הראשונות של המשחק, ובחמש הדקות הראשונות של המחצית השניה. כלומר, הרגעים הראשונים בהם הכדורסלנים עולים לשחק לאחר שקיבלו מילות עידוד וחוכמה מהמאמן שלהם. נראה שאטינגר היה יכול להיות מאמן כדורסל מצוין. אני לא יודע מה הוא אמר או לא אמר לנגנים לפני ההופעה, ובין מערכה למערכה - אך ניכר שהתזמורת חזרה רעננה, חדה ומדויקת בכל פעם מחדש מההפסקות. וכאמור, נשמעה טוב מאי פעם.
שמחתי לראות שדווקא בהפקה כל כך מושקעת ומוצלחת רוב המופיעים על הבמה היו ישראלים מוכשרים. וכן, בשלב זה, אחרי כל כך הרבה הפקות מוצלחות בתל אביב, אני מייחס גם לבריטון הרומני של יונוץ פאסקו איכויות ישראליות. לא אציין את שמותיהן של כל הרקדניות והרקדנים, אבל ההפקה המוצלחת הזאת לא הייתה מרגשת כל כך בלי רגעי המחול הארוטיים היפהפיים שעל הבמה. כן, אירוטיים. אפילו לא במרומז.
שדוני ים ונימפות שנוגעים אחד בשני בצורה מאוד מפורשת ואוהבת. סמכו על אמנות עתיקה כמו אופרה שהיא תהיה המקום האחרון שתצנזר את עצמה לפי חוקי ה-PC. משהו בקונטרסט שבין הבמה היפה אך חדגונית, אל מול התנועה המעודנת של הרקדניות עשתה את שלה. ואפילו נרשם רגע שנראה כמו הומאז' לקליפ של "I Want To Break Free" של קווין. איזה יופי.
מחמאות מגיעות לאלה וסילביצקי בתפקיד הראשי של רוסלקה, שאפילו בערב לא גדול שלה מצליחה להוכיח איזו דיווה אדירה היא. גם בלי להגיע להילוך חמישי היא עוקפת את כולן בסיבוב. מפתיע לראות את עודד רייך, אולי הכוכב הכי גדול בשנים האחרונות של האופרה הישראלית, מקבל דווקא תפקידים שולי - רק כדי להוכיח את הקלישאה הישנה לפיה אין תפקידים קטנים. גם בסצנה קטנה אחת רייך מצליח להפגין את הכישרון שלו. דווקא הטנור הרוסי אלכסיי דולגוב בתפקיד הנסיך היווה את האכזבה היחידה של הערב, כשבמקרים רבים קולו כמעט נבלע בחלל המשכן.
שאפו גדול גם לעדנה פרוחניק בתפקיד יז'יבבה, מכשפת הים, שגורמת לאורסולה של דיסני להיראות כמו סינדרלה. המצו סופרן של פרוחניק מרשים, אבל עם כזאת תצוגת משחק משובחת זה מרגיש כמעט שולי. איזו תצוגה מדהימה.
זה היה אחד הערבים הכי מהנים שאני זוכר בשנים האחרונות באופרה, וזה מפתיע דווקא לאור העובדה שאי אפשר להתעלם ממה שקורה ברחבה שמחוץ למשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, המכונה "כיכר החטופים". המקום העצוב ביותר בישראל. להדרן עלו כל אנשי ההפקה והסולנים עם סרט צהוב כהזדהות עם המשפחות של האזרחים השבויים בעזה. זה היה הרגע שבו חזרנו מעולם