לפני זמן לא רב פגשתי במבקר הופעות בריטי, והחלפנו רשמים וחוויות כעמיתים למקצוע. בשלב כלשהו הוא שאל אותי מה ההופעה הכי גרועה שאי פעם נאלצתי לכתוב עליה ביקורת, ולאחר התלבטות קצרה נזכרתי בהופעה של דון מקלין ברעננה, ביוני 2018. הסטליסט של מקלין היה קמצני במיוחד, תוך כדי שהוא מדלג על קלאסיקות לטובת קאברים לא מוצלחים. הסאונד היה נוראי, הגיטרה שלו לא הייתה מכוונת ויותר מהכל, נראה שהוא מזלזל בקהל, כשלעס מסטיק ואפילו לא ניסה לשמור על הקצב בשיר "וינסנט", אחד השירים הכי יפים שנכתבו על ידי בן אנוש אי פעם. זה היה כמו לשמוע מופע קריוקי משירי דון מקלין, בביצוע מוזיקאי שלא נשמע כמו דון מקלין, ואפילו לא מנסה לבצע את השירים כמו שצריך. כשסיפרתי לאותו בריטי שהקהל הישראלי התבאס שמקלין לא ביצע את השיר "ג'נסיס", הוא הודה שהוא לא מכיר את השיר. מתברר, אפוא, שהשיר הנוגה על בריאת העולם הפך ללהיט בעיקר בארץ הקודש.
נזכרתי בשיחה הזאת ובמופע הנוראי של מקלין במהלך ההופעה של גלי עטרי אתמול בהיכל התרבות. לא רק בגלל שגלי בחרה לפתוח את ההופעה עם "בראשית", הגרסה העברית של רחל שפירא לאותו שיר מופלא של דון מקלין, אלא בגלל שהוא היה ההפך הגמור מאותו מופע זכור לשמצה. זו לא רק ההפקה המלוטשת והמתוקתקת (והיא בהחלט הייתה מלוטשת ומתוקתקת), לא רק הביצועים המדויקים של גלי, לא רק בחירת האורחים המרגשת - אלא בעיקר העובדה שעל הבמה הגדולה של המכה של המוזיקה הישראלית, גלי נתנה את הכל בשביל הקהל שלה.
רגע לפני שאמשיך לביקורת המופע עצמו, אבקש לעשות עצירה קצרה לצורך הבהרה טכנית: אני קורא לגלי עטרי בשמה הפרטי לא בגלל שאני מכיר אותה אישית. באופן טבעי כשכתבתי על דון מקלין התייחסתי אליו כ"מקלין", ובאותה טבעיות אני מתייחס אל גלי עטרי פשוט כ"גלי". הסיבה לכך אינה מגדרית, אלא נעוצה בפמיליריות שגלי נוסכת בקהל שלה. קשה לבלות שעתיים עם השירים שלה, שגם בחלל העצום של היכל התרבות הופכים לאינטימיים, ולא להרגיש כאילו אתם בעצם חברים ותיקים. אנחנו מכירים את השירים, ואנחנו מכירים אותה. אנחנו גם מכירים את האחיות שלה. אנחנו מכירים את האחיין שלה. אנחנו מכירים את האחיינית שלה. עם האחרונה בכינו הרבה ממש לאחרונה, כשמחבלים מנוולים פרצו לביתה ורצחו את בעלה. גלי עטרי היא חלק מהמשפחה של כל ישראל כבר יותר מ-50 שנה. לבני משפחה אנחנו קוראים בשם הפרטי.
איך יודעים שיצאת כרגע ממופע של אמן ענק? אתה יכול למנות את כל הלהיטים הגדולים שנשארו מחוץ למופע, ובכל זאת אתה מבין שאתה לא יכול להתלונן על רשימת השירים. המופע החגיגי אמש בהיכל כלל לא פחות מ-28 שירים, כולם להיטים, ובכל זאת נשארו בחוץ כמה קלאסיקות כמו "אזמרלדה", "נפאל", "מקיץ אל חלום" והפייבוריט האישי שלי, "ערמונים מהאש". כמה אמנים יש בישראל, או בעולם, שיכולים להשמיט מהסטליסט שלהם נכס צאן ברזל בסדר גודל של "מקיץ אל חלום"? ככה זה כשיש לך בארסנל הפרטי כל כך הרבה שירים טובים לבחור מהם.
סדר השירים נבחר בקפידה כדי לתת איזון בין הבלדות העמוקות של גלי, לעומת השירים הקצביים והפופיים שלה. זה היה חשוב לא רק בשביל הפלואו של המופע, אלא מול המציאות שדפקה על כותלי היכל התרבות מבחוץ, עם השלט הגדול של "Bring Them Home" שמוצב מעל היכל התרבות בימים אלה. גם בתוך האולם קשה היה לברוח מהמציאות המלחמתית, כשגלי סיפרה לקהל שהמופע החגיגי, שמציין את יום הולדתה ה-70 באיחור, הוא האירוע הראשון שאחייניתה שי-לי הגיעה אליו מאז ה-7 באוקטובר. הקהל קם על רגליו וקיבל את ניצולת הטבח מכפר עזה בתשואות. גלי ביצעה את השיר "אצלנו בגן" של שי-לי, בעצמו שיר זיכרון על חייל שנפל, בזמן שמסכי הענק הקרינו תמונות משפחתיות של שי-לי ובעלה המנוח, יהב וינר. זה שיר שראוי למעמד של היכל התרבות, חבל שהוא הגיע לשם בנסיבות כל כך טראגיות.
רגעים מרגשים נוספים נרשמו כשגלי הזמינה לבמה אורחים מפתיעים. לאה שבת הגיחה לבמה בזמן הביצוע של גלי ל"שיר שיביא לך אהבה", אותו כתבה שבת. הביצוע המשותף שדרג את השיר והעיף את הקהל לשמיים. שבת נשארה לביצוע משותף של "שמש אדומה", שקיבל זריקת גרוב מחודשת.
שיא רגש נוסף נרשם כשגלי הזמינה לבמה את מני בגר, לביצוע "דואט פרידה" - אותו לא ביצעו השניים למעלה מ-40 שנה. באופן כללי, תקופת הרוק המוקדמת של גלי עטרי לא זוכה למספיק מקום של כבוד במופעים שלה, והשירים מתקופת העבודה המשותפת עם ירוסלב יעקובוביץ' שחלקם היו להיטים בזמן אמת, די נשכחו. הביצוע המשותף עם מני בגר, בו שניהם פתאום נראו - ובעיקר נשמעו - כמו רוקיסטים צעירים ובועטים, עשה חשק לעוד.
לקראת סיום המופע להיט רדף להיט וגלי ביצעה את כל השירים בדואט עם הקהל, שידע בעל פה את כל המילים. יש בישראל מעל 9 מיליון תושבים, וכנראה כולם ראו את דיזנגוף 99. כולם יודעים לזמזם את הפזמון של "דרך ארוכה" מאותו סרט. זו גם הסיבה שברגע שכולנו שומעים את המילים היפות שכתבה תלמה אליגון רוז, על שיר הרוח על המים, שלו הרבה גוונים, כולנו חושבים על סצנה קולנועית אחת ספציפית בכיכובה של גלי עטרי, ענת עצמון וגידי גוב. נו, מה אתם משחקים אותה, אתם יודעים לאיזו סצנה אני מתכוון.
גלי כמובן יודעת על מה כולם חושבים, ובוחרת להתייחס לפיל שבחדר. "מישהו כאן לא ראה את דיזנגוף 99?", היא שואלת את הקהל ומיד עונה: "מי שלא ראה, לא נורא, לא חייבים". צחוק שובר את המתח באוויר כשהיא שמה יד על לבה ואומרת: "עם יד על החזה, מה כבר רואים שם, אפשר לחשוב". ברגע זה גלי מצביעה על מסכי הענק ומציעה להקרין את הקטע המדובר לכל הקהל, לרגע הקהל נופל בפח, ואז גלי חוזרת וממשיכה לשיר את הלהיט הגדול.
את ההפתעה הגדולה ביותר נראה שגלי שמרה להדרן, כשהתחילו התווים הראשונים והכל כך מוכרים של "הללויה", כשעל הבמה גלי לובשת את אותה שמלה שלבשה באירוויזיון בבנייני האומה בירושלים. אלא שזו לא גלי, לוקח לקהל כמה שניות להבין שמדובר ברועי בר נתן, שנתן את החיקוי הקורע שלו מ"ארץ נהדרת" (שמה?) בלייב. אחרי שעתיים עם הדבר האמיתי, קשה שלא להעריך עוד יותר את הדיוק בניואנסים שתפס בר נתן.
המופע נחתם עם ביצוע ללא ליווי מוזיקלי ל"אין לי ארץ אחרת". שיר שנכתב על מלחמה אחרת, מתוך אלבום ששיר הנושא שלו נכתב על טבח אחר, אבל נראה שהוא מתאים לכל תקופה, בכל זמן. הקהל שעמד על רגליו ושר את המילים בקול רם יחד עם הזמרת על הבמה נתן את התחושה שמדובר בהמנון לאומי, לא בשיר של זמרת פופ אהובה. ברצותו, הטקסט של אהוד מנור הוא שיר מחאה. ברצותו, הוא שיר אבל לאומי. אתמול הוא פשוט היה קינה זמנית, בתוך מופע שכולו התעלות רוח. זה היה ניצחון המוזיקה, על ידי מישהי שבהיעדר מילים מקוריות אחרות, אפשר להודות שגם בגיל 70 היא עדיין חזקה מהרוח.