"כמו ברומנים רוסיים," אמרה אימי, "הכול התחיל בסיפור אהבה שביקשו לסכל. אפרים רבינוביץ' אהב את אנה גברוֹנסקי שאימא שלה, ליבּה גַברוֹנסקי לבית ינקלביץ', הייתה בת-דודה ראשונה של המשפחה. אבל האהבה הזאת לא הייתה לטעמם של הגברונסקים..."
לֶלְיה הביטה בי וקלטה שלא הבנתי כלום. היא הידקה את הסיגריה בין שפתיה ובעין עצומה למחצה בשל העשן, החלה לנבור בארכיוניה.
"הנה, אקריא לך את המכתב הזה, הוא יבהיר לך... כתבה אותו האחות הבכורה של אפרים ב-1918, במוסקבה."
וֶרה היקרה,
להוריי יש צרות צרורות. האם שמעת על הסיפור הזה בין אפרים והבת-דודה שלנו אַניוּטָה? אם לא, אוכל לגלות לך אותו רק בסודי סודות, אם כי, כנראה, כמה קרובים שלנו כבר "בעניינים". בקיצור, אן ופֶדְיה שלנו (לפני יומיים מלאו לו עשרים וארבע) התאהבו. בני המשפחה שלנו משתגעים מזה. הדודה לא יודעת כלום, אם היא תשמע על זה, יהיה אסון. הם כל הזמן פוגשים אותה ומאוד סובלים מזה. אפרים שלנו מאוד אוהב את אניוּטה. אבל אני מודה שאני לא מאמינה בכנות הרגשות שלה. זה החדשות אצלנו. לפעמים הסיפור הזה יוצא לי מהאף. טוב, יקירה, אני צריכה לסיים. אלך לשים בעצמי את המכתב בתיבת דואר כדי להיות בטוחה שהוא יישלח...
בחיבה, שרה.
"אם אני מבינה נכון, אפרים נאלץ לוותר על האהבה הראשונה שלו?"
"ולכן מוצאים לו במהירות כלה אחרת, אֶמה ווֹלף."
"השם הפרטי השני בגלוית הדואר..."
"בדיוק."
"גם היא קרובת משפחה רחוקה?"
"לא, בכלל לא, אֶמה מלודז'. בת של תעשיין גדול, הבעלים של כמה מפעלי בדים, מוֹריס וולף, ולאימא שלה קראו רֶבֶּקה טרוֹצקי. בלי קשר למהפכן."
"איך אפרים ואֶמה נפגשו? לודז' הרי רחוקה ממוסקבה לפחות אלף קילומטר."
"הרבה יותר מאלף קילומטר! או שהמשפחות פנו לשדכנית בבית הכנסת, או שהמשפחה של אפרים הייתה הקעֶסְט-עֶלטעֶרְן של אֶמה."
"המה?"
"הקעסט-עלטערן. זה ביידיש. איך להסביר לך? את זוכרת את השפה אינוּקְטיטוּת?"
בילדותי לימדה אותי לֶלְיה שלאסקימואים חמישים ושתיים מילים לציון שלג. אומרים קָניק על שלג שיורד, אָפּוּטי על שלג שכבר ירד ואַנְיוּ על שלג שממנו מפיקים מים...
"אז ביידיש," הוסיפה אימי, "קיימים מונחים שונים ל'המשפחה'. יש מילה ל'משפחה', פשוטה כמשמעה, מילה אחרת כדי להגיד 'המשפחה המחותנת', עוד מילה במשמעות של 'אלה שמחשיבים כמו המשפחה שלנו', אפילו אם אין קשר דם. וקיים מונח שכמעט אינו ניתן לתרגום, שהוא בערך 'המשפחה המזינה' - שאולי אפשר לתרגם כ'המשפחה המזמינה' - כי לפי המסורת, כשהורים היו שולחים את הבן שלהם רחוק, ללמוד לימודים גבוהים, הם היו מחפשים בשבילו משפחה שתספק לו קורת גג ומזון."
"משפחת רבינוביץ' הייתה אם ככה הקעסט-עלטערן של אֶמה."
"בדיוק... אל תדאגי, בסוף תקלטי את העניין."
מוקדם מאוד בחייו, אפרים רבינוביץ' מתנער מהדת של הוריו. בנעוריו הוא מצטרף למפלגה הסוציאל-רבולוציונרית ומכריז בפני הוריו שאינו מאמין באלוהים. כמו להכעיס, הוא מפר את כל האיסורים של יום כיפור: הוא מעשן סיגריות, מתגלח, שותה ואוכל.
ב-1919 אפרים בן 25. בחור מודרני, דק-גזרה ובעל תווי פנים עדינים. אלמלא עורו השחום ושפמו השחור, היה נראה כרוסי אמיתי. מהנדס מבריק שזה עתה סיים את לימודיו באוניברסיטה, חומק מהנוּמֶרוּס קְלאוּזוּס שהגביל את מספר היהודים שהתקבלו אליה, לשלושה אחוזים. להוט ליטול חלק בהרפתקה הגדולה של הקִדמה, ושואף לגדולות למען ארצו ועמו - העם הרוסי, שאותו הוא רוצה ללוות במהפכה.
יהדותו לא אומרת לו כלום. אפרים מגדיר את עצמו קודם כול כסוציאליסט. הוא אפילו חי במוסקבה כמוסקבאי. הוא מסכים להתחתן בבית הכנסת רק משום שזה חשוב לאשתו לעתיד. אבל הוא מודיע מראש לאֶמה:
"נחיה בלי לכבד את הדת."
המסורת קובעת שבתום טקס הנישואים, שובר החתן כוס ברגל ימין - זכר לחורבן בית המקדש בירושלים. לאחר מכן, יכול החתן להביע משאלה. אפרים מבקש שבת-הדודה שלו אַנְיוּטָה תימָחק לעולמים מזיכרונו. אך כשהוא מביט בשברי הכוס המפוזרים על הרצפה, נדמה לו שליבו הוא שרובץ תחתיו, מנותץ לאלף רסיסים.
"הגלויה" מאת אן ברסט. מצרפתית: איריס לקונט. הוצאת מודן. 435 עמודים.