הידיעה המרכזית במהדורת החדשות המרכזית של אמש הייתה מספקת פעם עילה להרחבה: פיצול במפלגה שעל פי הסקרים תרכיב את הממשלה הבאה? וואו! אלא שהידיעה על החלטת גדעון סער לפצל את המחנה הממלכתי לא גררה אלא פיהוק ולכל היותר מבט חטוף נוסף בעמודת הסקרים (כלומר סקר שזה עתה קלקל סער לערוץ 12, סקר ששווק באגרסיביות על ידי הערוץ משעות אחר הצהריים המוקדמות).
וזה לא שחסר מה לסקר: היום יובא תקציב מדינה חדש לאישור הכנסת. מדובר במסמך מטורף שמלמד כיצד מחלקים כאן את כספי המיסים שלנו, אתם יודעים - הדבר הזה שהופך את המשכורת שלכם לרזה הרבה יותר בדרך אל הבנק. כמה זמן יקדישו לכך מהדורות החדשות בעידן שבו קל הרבה יותר לפרסם תוצאות של סקר? במשפט ההיסטוריה, זה שבו יבקשו ללמוד כיצד קרסה מדינת ישראל אל תוך עצמה, עוד ילמדו גם על אשמתה של התקשורת, שנכשלה בהפניית אור הזרקורים אל מה שחשוב באמת - כי למה לעסוק בעיקר אם אפשר לדון בשאלה ההיפותטית כמו איזה אחוז מבין בוחרי הליכוד תומך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית.
מדוע היפותטית? אנא יניח כל אחד מהקוראים הנכבדים את ימינו על לוח ליבו וימנה שלושה הבדלים בין ועדת חקירה ממשלתית לממלכתית (ההשתתפות אסורה על כתבים פוליטיים ובני משפחותיהם).
מהצד השני, אכן עונת שיא
הלהבה ממדורת ההבלים שנשקפת אלינו מן המסך היא כה גבוהה, עד שאפשר לצלות עליה חציל - וזה בדיוק מה שעשו אמש במאסטר שף.
בתכנית "מהצד השני" (גיא זהר) בכאן 11, נשכו בעקבה של התכנית עתירת הרייטינג מהערוץ המתחרה. מדוע? כי כפרומו לעונה הנוכחית צולמו השופטים כשהם מגדירים את העונה הזאת כעונת שיא. הלך צוות התחקירנים של זהר אל הארכיון ומצא שאותו משפט בווריאציות שונות, נאמר על ידי אותם שופטים בדיוק גם בעונות קודמות.
זה המקום לגילוי נאות: כמו כל בשלן ביתי, כזה שכאשר רוצים להחמיא לו אומרים "בחיי שהיית צריך לפתוח מסעדה!" גם אני צופה אדוק בריאליטי הבישול החביב הזה. מסעדה אמנם לא פתחתי (די לי במבט חטוף ביומם הקשה של חבריי המסעדנים), אבל כן התפתחתי והתבגרתי עם מאסטר שף לאורך כל 11 עונותיה.
ובכן, לפעמים חברים, יש אמת בפרסום - ובמקרה דנן, בפרומו של מאסטר שף. בעונה הראשונה עוד אמרתי לעצמי "פחחח, בקלות הייתי מגיע לגמר". לחושבים שחטאתי ביוהרה אזכיר שמדובר בעונה שבה דילגו משלב לשלב בזכות מנות כמו חריימה או שקשוקה, כאלה שבשלן ביתי מניח על הכיריים רק כדי שלא יפריעו לו לחשוב מה הוא רוצה לבשל הפעם.
אחר כך גבהה הרמה בהדרגה - ומעמדי כצופה בעל פוטנציאל תחרותי (בעיני עצמו) ירד בהתאמה: מ"מועמדות" לגמר לחצי הגמר, ממנו לרבע, אחר כך הסתפקתי בלומר לבני ביתי שאני בטוח שהייתי יכול להיכנס לנבחרת - וכך הלאה, עד שבעונה הזאת אני מביט במתחרה בן 23 (בתכנית של אמש) שהוצג כיזם-עסקי ודחס לתוך סיפון קרם שומר כדי להפוך אותו לקציפה - עד שהבטתי בו והתחשק לי לצרוח: אתה רק בן 23, מאיפה אתה יודע מהי יזמות עסקית, סליחה - קציפת שומר?
כלומר: בעידן שבו איש מהמתחרים לא יגיש פסטה מבלי שהכין את הבצק בעצמו, לא יוציא מנה מבלי לתקתק לצידה איזו פוקצ'ה מעשה ידיו, שלא לדבר על מנות קינוח כמו שהוגשו אמש בדו-קרב האגסים (תכף נשוב אליו) - אני יכול רק להביט במסך בקנאה.
קנאה של מי שחסך שקל לשקל כדי לאכול ב"תפוח זהב" של ישראל אהרוני (בצהריים הייתה עסקית ב-90 שקלים, סכום שהיום גובים בבית קפה תל אביבי בעד טוסט וסלט, אבל אז היה הון עתק בשביל סטודנט) וצופה בעיניים כלות בדורות שלמדו בישול מיוטיוב או מהאזנה לפודקאסטים, ממש כמו הרופא הג'ינג'י שהכין עוגת אגסים נהדרת כמנת כניסה - ומעין טורטיית פרגיות למנה העיקרית.
אגס קימל
אם אתם שוחים עכשיו בים של קלוריות, מנסים להיאחז בפחמימה ריקה כדי לצוף על פני הרוטב, אזכיר לכם את נקודת המוצא לדיון הזה: הרמה של מאסטר שף אכן עלתה מעונה לעונה. המידע הזמין באינטרנט, הרחבת ההכרות הקולינארית עם מגוון של מטבחים בעולם, הגלובליזציה שהביאה אל מדפי הסופרמרקט חומרי גלם חדשים ואפילו הקורונה, שנתנה לנו די זמן פנוי כדי להבין מה לעשות בכל אלה, הפכו את הבשלנים החדשים למתוחכמים כל כך, עד שלפעמים נדמה שכל מה שמבדיל בינם לבין ארבעת השופטים הוא בעיקר הניסיון ולא היכולת (ומאחר שאני מתקרב לגיל שבו ניסיון נותר היתרון היחיד שלי, אין לי אלא לחבק את ההבדל הזה באהבה, כשאני צופה בארבעה מעניקים עצות של "זקני השבט").
בפרפרזה על המשורר הלאומי: התאהבו דעת בשל מה אהבתי? אני אהבתי בשל אגס! כי עם כל הכבוד לדוגמנית למידות הגדולות בעלת החיוך הכובש מנתיבות, שהביסה את היזם העסקי הצעיר, המיין איבנט של הערב היה דו קרב האגסים בין שניים שעוסקים במקצועות הרפואה: רופא צעיר לפני התמחות (רדיולוגיה) מול פרמדיק (מוסק) ותיק. שניהם הפליאו לטפל בחומר הגלם, אבל בעוד פועלו של הרופא, שנזכר לעיל, ממשיך את הקו המנצח גם אל המנה השנייה, הרי שהפרמדיק כשל: הוא הכין מנת דג, אבל לא צרב אותו כהלכה, מה שהותיר אותו חי בקצוות.
מדובר בפאשלה שעליה עפים מתחרויות בישול: כישלון עם חומר הגלם המרכזי במנה. רק שלפרמדיק יש סיפור מרגש על מות אשתו בתאונת דרכים, והוא מספר אותו (תוך כדי התקנת המנה) בעדינות שכזאת, שרק מגבירה את עוצמת הרגש: הנה כך הבין מניסיונו, עוד בטרם הגיע אל בית החולים, שאשתו-אהובתו כבר אינה בין החיים.
מדהים, אבל גם בימים שבהם לא תיתכן מהדורת חדשות אחת לרפואה ללא תמונות קורעות לב מהלוויה של הרוג בעזה או סיפור מרסק מאותה שבת נוראית, דווקא הסיפור הזה העלה דמעות בעיני - אולי בגלל הקרבה בגיל למתמודד מהדרום ואולי מהטעם הפשוט שהסיפור שלו הזכיר שצער העולם הזה היה חלק מחיינו גם לפני 7 באוקטובר (התכנית צולמה בקיץ שעבר, שנראה רחוק עתה כאילו נלקח מחיים אחרים).
כנראה שגם השופטים חשבו כמוני (בעצם, למה כנראה? אייל שני אומר זאת במפורש) והעניקו לו סינר. ההימור שלי שהוא לא ישרוד עוד שלבים רבים בתחרות, אבל תיבול המנה הפחות-מוצלחת בסיפור אישי מרגש, העניקה לו את ההעפלה לנבחרת (שבקרוב מאוד תלך ותצטמצם).
אכילה רגשית
והנה הגענו אל ביקורת נוספת שנמתחת תדיר על ריאליטי הבישול הזה. מישהו כתב בפרופיל הפייסבוק שלו שאם המדד להצלחה בתכנית הוא סיפור חיים יוצא דופן, הרי שהוא היה זוכה בגמר גם עם חביתה שרופה.
לכאורה יש כאן טעם לפגם, תרתי משמע: הן המתמודדים אמורים להישפט רק על פי התוצר הסופי. אבל קולינריה היא קודם כל רגש ומנה טובה היא כזאת שמספרת סיפור, עוד לפני שנדרשים למינון המדויק של התבלינים. זה לא יכול לבוא כמובן במקום בישול איכותי, אבל זה בהחלט מרכיב חשוב במידת ההנאה שלנו ממנו.
מהבחינה הזאת מאסטר שף של העונה מספקת הצצה לא רק לעולם של בישול איכותי יותר, אלא לעולם שבו השאלה המרכזית שמעסיקה אותנו היא "מה נאכל עכשיו?".
תאמרו, על רקע קורותינו בחמשת החודשים האחרונים, שמדובר בעיקר באכילה רגשית? אני אהיה הראשון להסכים, אבל מה האלטרנטיבה - להאזין שוב לנאום הפיצול של גדעון סער מהמחנה הממלכתי? בחיי שכבר עדיף לטבול בייגלה שטוחים בגבינה לבנה, תוך כדי שאנו צופים בדוגמנית למידות גדולות שוזרת גבעול של שומר בכדור בשר ולזמזם "למה לי פוליטיקה עכשיו?".