ראשונים הגיעו אל הדשא הקטנים, מתרוצצים כמו כדורוני כספית ממדחום שהתנפץ: חפופים, מסורקים, לבושים בחולצות לבנות. הדמיון ביניהם לא הותיר מקום לספק: המטען הגנטי של בן טובים מעניק עצמות לחיים גבוהות וסנטרים זוויתיים גם ארבעה דורות אחרי שעזבו את טרנסילווניה. בןבן של מעיין ודודי זכה בעיניים שחורות וריסים צפופים, אבל אפילו ממנו לא נחסך מבנה הפנים הסלאבי. שבעת הצעירים שבבני הדודים, סמוקים מחום המקלחת, עקבו אחר סהר, שהתקדם בבעיטות אחרי כדור. אחריהם דידו אימהותיהם, צונחות בזו אחר זו לכיסאות הנוח בצד שולחן האוכל הריבועי הערוך.
בגיל עשרים ותשע מעיין הייתה יפה יותר משהייתה בתיכון, אחרי שדעך בה הזעם המהפכני שכיווץ את פניה במשך כל גיל ההתבגרות, עניין שהבחין בו בן דודה אייל ואף טרח לציין, אך כדרכו, כך שלא תוכל להתרעם עליו. עכשיו עמדה בדשא ברגליים יחפות, בג'ינס גזור בקרסוליים ובחולצה לבנה, ושערה קצר מאוד אחרי כמעט-גלאח טרי. בתנועות מורגלות היא פתחה את אחד מבקבוקי היין הלבן ומזגה. היא הציעה להילה להצטרף אליה, אבל הילה הביטה במשחק הכדורגל של הילדים. הם לא יודעים לשתף, היא ליוותה אותם בעיניים מודאגות, מתלבטת אם להתערב. הנשים האחרות כבר לקחו לעצמן כוסות יין ומעיין שידלה את הילה להישען בכל זאת לאחור, להירגע. כף ידה שלה עקצצה במעבר על זיפי שערה הקצרים, והיא התענגה על הרתיעה שהתספורת החדשה שלה תעורר ביהודה. בתור מי שמזמן לוהקה על ידו לתפקיד האחיינית המרדנית, היא תכננה מה תענה לו כשיאמר לה מה שיאמר. בינתיים, עיניה תרו אחרי סבא שלה, ראש השושלת, איציק הגדול. למרות שלא היה אפשר לדעת אם יזהה אותה או לא, המחשבה עליו השיטה בה אדוות של התרפקות ילדית.
איציק טויב עדיין היה ראוי לכינויו, על אף הזקנה שכרסמה בו כפי שהיא מכרסמת אפילו בגדולים ובבני המזל. הוא דיבר מעט, ולא תמיד לעניין, אבל גם כשהיה דומם כאבן הוא היה אבן הראשה של המשפחה.
לאיציק היו פעם אצבעות ירוקות, ידי זהב ולב זהב, כרס עגולה שלא האטה אותו, עור צרוב חמה, עיניים שצבען כחול חריף, גומות חן עמוקות, צחוק בשרני וסוחף, ויותר מכל אלה - חוש להזדמנות. עכשיו, כשהיה ישוב בכיסא גלגלים רוב הזמן ומבעו מתקשה להתמקד, הצעירים שבצאצאיו אהבו ללטף את עורו שהזִקנה ריככה. כששקע בשרעפים ליד השולחן המשפחתי, בניו ונכדיו העדיפו להניח שהוא נזכר בסבתם פנינה. מותה של פנינה שבר את ליבו, וגם כעבור עשר שנים כולם התגעגעו אליה, לרוגע שהשרתה על כל התרחשות, לריבות הנהדרות שרקחה, לעמידתה האיתנה לצד בעלה. הם זכרו גם את תרומתה לאימפריה העתידית של בן טובים; כי ממנה הגיעה ההשקעה הראשונה, ה'סיד מאני', כמו שאייל אהב לקרוא לו.
הכול הרי התחיל מההשקעה הראשונית של לאסלו שיפר, אביה של פנינה, החותן של איציק הגדול. כולם במשפחה ידעו שהיה מאבות היישוב, למרות שמהשיר הנודע על ייסוד פתח תקווה נפקד מקומו. היה לו חלק משמעותי, גם אם מאוחר יותר, ברכישת האדמות שעליהן נבנתה העיר, והנה היום, לאחר מהלכים בעירייה, יש על שמו סמטה ללא מוצא באחת משכונות העיר שמחירי הנדל"ן בה מטפסים בהתמדה. לפני למעלה משבעים שנה שיפר האמין באיציק, הצבר הצעיר עם הכוונות הטובות והצחוק הרועם שהתאהב בבתו היחידה, שאותה גידל בעצמו אחרי מות אימה. יחד עם ידה של פנינה הוא מסר לו גם את הנחלה.
איציק עשה בנחלה קסמים, תחילה חקלאיים ובהמשך נדל"ניים. פרדסיו של איציק שגשגו יותר מאלה של שכניו והוא ידע לקנות את השטחים שלהם בזמן ובמחיר טוב, כך שצבר רצף טריטוריאלי על קרקעות שבהמשך, מעשה נס, הופשרו לבנייה. דבר לא היה קורה - ידעו כולם במשפחה - בלי היוזמה והחריצות של האיש הגדול וכבד הנשימה שבראש השולחן. לפיכך הקפידו כולם כאחד שלא להיות ערים לתופעות הזִקנה המופלגת שהיו נפלטות מגופו בלי שליטה, ועם הזמן גם בלי משים. ילדי המשפחה למדו להחניק צחוק למשמע עוד גרפס או פלוץ עוצמתי שבקעו מהצ'יף הגדול, שלא הניד עפעף, ובוודאי שלא לנופף במפית או בכף יד. בהדרגה נערכו רוב הארוחות המשפחתיות באוויר הפתוח שבמדשאה המשותפת.
בשוליים של ארוחות הערב המשותפות, וגם בימי הולדת גדולים, וגם כשלא היה ברור אם הוא מבין עדיין שמדברים בשבחו, סיפרו שאיציק, איציק הגדול והנדיב, לא חסך מהילדים שלו דבר, שלימד אותם חריצות ואת עבודת האדמה ודרך ארץ, אבל לא כפה עליהם ללכת בדרכו. כולם במשפחה ידעו שאיציק הרוויח הון קטן כפרדסן, עם פירות ההדר הנהדרים שגידל ועסקות היצוא שסגר, שהרווחים מהן הצטברו לכסף שאִפשר את רכישת הפרדסים סביבו.
במשפחה ידעו להודות על שאיציק לא חיכה שימות כדי שיתחילו לריב על הכסף. הוא נתן להם את הכסף שחסך כבר כשבניו פנו אליו, למרות שלא הבין מה פתאום לקנות עכשיו טרקטור. הטרקטור המיתולוגי של אטלנטיס, שיהודה ועודד קנו, עומד עד היום באי התנועה המגונָן בפטוניות בכביש שמוביל למטה החברה, מזכיר כי גם אם לא הבין את בניו, איציק סמך עליהם כבר בתחילת דרכם.
ואין מה לומר: בניו שיחקו יפה בקלפים שהחיים חילקו להם, כמו שציין איציק מדי פעם בהערכה מרוחקת. יש בהחלט מי שיאמר: שמא הכול בזכות בניו, שגם הם בעצמם כבר אבות וסבים. יהודה ועודד הם שהבינו שבעוד החקלאות תלויה בטבע ובאיתניו הגחמניים, ענף הבנייה תלוי רק בהם, בכישרון ובמאמץ, והקימו את אטלנטיס, בתחילה כחברה להשכרת ציוד מכני הנדסי: הטרקטור הראשון, המכליות והמנופים שבאו אחריו, ואז כחברה לעבודות עפר ואחר כך, לפי רוח הזמן, חברת תשתיות סלאש יזמות נדל"ן, בארץ ולפעמים גם בעולם, ביבשה אבל לפעמים גם בים.
אך בארוחות שהתכנסה בהן כל השושלת, או לפחות רובה, וכונו 'החגיגיוֹת', גברי המשפחה ביקשו לזקוף את הצלחתה המופלגת של אטלנטיס לזכות נשות המשפחה. הנשים הן שמגדלות את הילדים לתפארת, שפוטרות את הגברים מרוב מחויבויות הבית והמשפחה, שלא עושות חשבון כשהם נוסעים גם להירגע קצת בחופשת סקי או מאריכים נסיעות עסקים. הנשים הן בולמות הזעזועים שלנו, אמרו בכל דור ודור, הן שמן המנוע, הן הקסדות והשכפ"צ, הן אלה שדואגות שמשפחת בן טובים, אחרי הכול ולפני הכול, תהיה משפחה. כי מה שווה כל זה, אם המשפחה תיפגע?
המילים "כל זה" תפחו כשבוצעו בנימה ובכוריאוגרפיה המתאימה: ההברות נמשכו והתארכו כמה שאפשר היה, ותנועת היד הרחבה אספה את כל זה, בכפוף למקום שבו נאמרו. בנחלה - תנועת היד הרחבה אספה לא רק את הבתים היפים, הצנועים לכאורה, באחוזה שבפתח תקווה, שהכניסות אליהם נפרדות אבל הסלונים הרחבים שלהם נפתחים לחלקת הדשא המשותפת, את הבריכה החצי אולימפית ומגרש הכדורסל/רחבת ריקודים. תנועת היד אספה גם את בני המשפחה, את אלה שעצמות הלחיים הגבוהות שלהם עוטרו בנמשים ואלו מהם שהיו פחות רגישים לשמש, את מי שזכו לרשת את גומות החן ואת אלה שלא, את אלה שהצליחו בלימודים ואלה שכיכבו בצופים ובספורט, את בנות הזוג ובני הזוג שלא ביישו את הפירמה, חוץ מאולי פה ושם - נעזוב את זה עכשיו, זה לא הזמן ולא המקום, את הנכדים, ועכשיו היו גם נינים. חוץ מהמשפחה אספה תנועת היד הרחבה גם את המשפחתיות, זאת שמאפשרת להם לעבוד יחד, לעשות יחד עסקים, לחיות יחד, לבלות יחד, לנסוע לחופשות משפחתיות ולא לשנוא אחד את השני, לפחות רוב הזמן.
כשהמילים "כל זה" הוזכרו במטה החברה, הן כללו את בניין החברה היפה, קנייה מצוינת לשעתה באזור תעשייה שהלך ונעשה מסודר ומבוקש, ואת כלי הרכב והעבודה שסביבו. אבל היו גם נכסים מוחשיים פחות, שנכללו בהם מוסר העבודה, החריצות והפיקחות שהביאו את אטלנטיס למה שהיא היום, הפרויקטים שנחתמו בלוגו החברה, ברשומות ובבטון. הן כללו את העובדים המסורים ואת משפחותיהם, את קבלני המשנה, את הכבישים שסללו, המנהרות שחפרו, הגשרים שהקימו, השכונה שבנו. "כל זה" היה בעיקר החברה, שאת שווייה איש לא ידע בביטחון, כי הייתה ונשארה פרטית, וכי אמנם אפשר להעריך את שוויים של המחצבות ומפעלי הבטון, את שווי החוזים לעשרות שנים שנחתמו זה מכבר, אבל איך תעריכי את המוניטין של אחת החברות הוותיקות בארץ, ששמה מתנוסס על מכליות, משאיות ומובילים הנעים בכבישי הארץ - ובעולם, הדגיש יהודה - ומתנופף בשחקים על זרועות של מנופים? איך אפשר להעריך את הקשרים של הבני טובים עם משרד התחבורה והתשתיות, עם מפקדים בכירים, עם ראשי ערים ומועצות מקומיות, עם פקידות שתפקידן לתעד את השעה המדויקת שבה הוגש המכרז?
המוניטין הבני טובימי ליווה את ילדי המשפחה לגנים, לבתי הספר, לנבחרת הנוער, ללהקת המחול המקומית, לקונסבטוריון העירוני; אבקנים של אותו פרח - אתה אח של? לא, זה בן דוד שלי - נושאים את שייכותם המשפחתית על אפם המנומש, על כתפיהם הרחבות, דואה מעל ראשיהם כמו חץ ניאון מהבהב: בן טובים.
מסיבות סוף השנה של היסודי והתיכון נחגגו אצל הבני טובים, פשוט כי זה היה כל כך פשוט. הנחלה הייתה ערוכה לחגיגות, פּלאג אֶנד פּלֵיי. באמת לא נעים שזה תמיד אצלם, הודו המורות וחברי ועד הכיתה, אבל בסוף זה מפשט את העניינים. וגם הכי כיף. ואם צריך היה לשים כמה שקלים כדי לפתור בעיה כמו מזגן מקולקל באחת הכיתות או לעזור בסתר למשפחה שהסתבכה, טלפון אחד ליהודה או לעודד והם, בלי לעשות עניין, ירשמו צ'ק. לפעמים יבקשו כמה הצעות מחיר וחשבונית אחת, וידגישו את הדיסקרטיות. מספיק שאנחנו יודעים.
"לזה אין מחיר!" היה מכריז יהודה, ראש המשפחה בפועל, בכל פעם ששתו לחיי הישג שהושג: חוזה שנחתם, פרויקט שהסתיים בהצלחה, שלשה שהובקעה במשחק של ליגת הנוער, תפקיד שקיבלה אחת הנכדות בתנועה, בגרות שהושלמה. אחיו עודד היה מהנהן הנהון איטי ומחויך של הסכמה וזורק הערה שבאמת לא פגעה באיש.
איציק הגדול היה כמעין נשיא חסר סמכויות במשפחתו, ובנו הבכור יהודה בן טובים החליק לנעליו. וכפי שניהל ביד רמה את אטלנטיס, כך ניהל גם את הארוחות החגיגיות. לאותן ארוחות הגיע תמיד בהידוס איטי ונינוח אחרי שכולם התכנסו. קומתו זקופה, חולצתו מגוהצת, בלוריתו הסמיכה מסורקת לימין וקמט צר של טרדה חוצה באלכסון את המצח. בואו סימן את עת הישיבה ליד השולחן, ואלו שעוד עמדו ופטפטו מיהרו למצוא את מקומם. אז נתן את מה שקראו לו מאחורי גבו 'פרשת השבוע'. הסיפור שעל סדר היום המשפחתי, שלו כולם היו מוכרחים להאזין. גם הילדים. עם סעיפים, נימוקים, מסקנות, חיבור לערכי המותג, עבר-הווה-עתיד, חלוקת צל"שים, הנעה לפעולה. קולו הרועם והדיבור האיטי של יהודה הפכו למנה הראשונה בכל ארוחה משפחתית, פסקול סמכותי של סיפור מוסכם, מאחד. ההערות המשעשעות של עודד, אחיו, ובהמשך גם של דור ב', בעיקר של אייל ושל פלג, היו בגדר בעיטות צד מתורגלות, שרק הרימו ליהודה לווֹלֶה ואפשרו לו לנגוח את הטיעון או המסקנות או המסר שלו אל השער. אגב, גם שערים ניידים של כדורגל היו בנחלה וגם משחקי כדורגל סוערים, שבהם למדו הילדים להפסיד בכבוד אבל בעיקר לנצח.
יהודה סיכם את קורות החודש בעסק ובמשפחה, חילק מחמאות על הצלחות, הוקיר את המאמצים ולא שכח להדגיש את חלקם של העושים מאחורי הקלעים. לא רק את בניו אריק ואייל שניהלו את הפרויקט, אלא גם את דודי, הבעל של מעיין, שעשה סוף סוף סדר במחלקת הכספים בחברה ולימד אותם שם איך להקפיד על כל שקל; לא רק את הילד של אייל ומאיה שהבקיע את שער הניצחון, אלא גם את מאיה, שהסיעה אותו ארבע פעמים בשבוע לאימונים וכל שבת למשחק. בין שבירך נער שסיים בגרות במתמטיקה במאה עגול או על חוזה שנחתם להפעלת מחצבה בנגב, הנגינה של דבריו הייתה תמיד זהה: אותה בנייה מדודה של סיפור, דגש על המאמץ והתבונה וההתמדה שנדרשו שם, וכישרון ייחודי, תורשתי בדרך כלל, שנתן לכל זה את השפיץ. כל החנטרישים האחרים, שם קוד לאנשים לא רציניים או לא חרוצים, שולבו בעלילה רק כדי להדגיש את גדולתם של הבני טובים: חנטרישים מבחוץ, כמו המתחרים, וחנטרישים מבפנים, עובדים שפישלו, ביישו את הפירמה והם לא איתנו יותר. אז היה מרים את הקול ולפעמים גם דפק על השולחן.
תהיה אשר תהיה פרשת השבוע, היא הסתיימה בתשבחות למיכל, אשתו, אהובתו, החברה הכי טובה שלו, "המצפן שלי," אמר, "האישה שמזכירה לי מה באמת חשוב." ואז מיכל הייתה נושקת לו על לחיו, או מהדקת את אחיזת כף ידה בזרועו של יהודה המונחת לצידה, מציינת שאולי יהודה קצת מגזים, "הפרזות מהסוג הלא מזיק," ומציעה שאולי נעבור לאוכל, הקטנים רעבים. בדרך נס, בדיוק אז היו עדנה ובת-אל מתקרבות לשולחן החגיגי ובידיהן סירי המרק הלוהטים.
עדנה הייתה סוכנת הבית של הבני טובים עוד מ-1980, כשנולד אייל, בנה השלישי של מיכל וצעיר בניה, והיא לא עמדה יותר בסירובה לקבל עזרה. עם השנים הצטרף לעדנה בעלה יוסי, שהיו לו ידי זהב לתיקונים ושיפוצים קלים, וכשבגרו ילדיהם בת-אל ואלירן, נמצאו גם להם תפקידים במערך התמיכה הלוגיסטי בנחלה. "כמו משפחה," הדגישו מדי פעם הבני טובים, כשעדנה הייתה מגישה להם אוכל, ולפעמים היה להם טיפה לא נעים מהאורחים. "ממש משפחה," מישהו היה מתקן, ואם היה צריך, שלפו את הדוגמאות והסימוכין.
*
הפעם החגיגית התחילה מוקדם מהרגיל. הערב נמס על החצר בגוונים של ורוד, הקטנים שהתעייפו ממשחק הכדורגל התרפקו על הוריהם, והגדולים שבבני הדור השלישי התחילו למלא את החצר. כפיר וכרמל, הגדולים בארבעת ילדיהם של אריק ונועה, לקחו פיקוד. כרמל ארבה לאחרוני הקטנים שעוד שיחקו וכמו רועת צאן תפסה אותם ילד-ילד, הרימה לחיבוק ונשיקה, והחזירה לחיק הוריהם שליד השולחן. כפיר, אחיה הבכור, השתלט מהטלפון על הרמקולים והשמיע את המוזיקה שנועה, אימא שלו, הכי אוהבת: מיקס של אריק איינשטיין, מתי כספי והברזילאים, קולותיהם ריחפו מעדנות בין שיחי הלוונדר, וביניהם טמן גם כמה קטעי אומצה-אומצה, כמו שאייל קרא להם, שאף אחד במשפחה לא ידע שכפיר רקח בעצמו. הגיסות נועה ומאיה יצאו מהבית של אריק ונועה, ובשליחות עדנה הניחו על השולחן קערות גדושות ומכוסות וחזרו למעיין, לכיסאות הנוח ולכוסות היין שלהן.
"חגיגית של הודעה דרמטית, אה?" אמרה מעיין ופתחה עוד בקבוק, אדום הפעם.
"תני להם," ביקשה נועה. "הם רוצים לספר בעצמם."
הילה הציתה סיגריה, נושפת את העשן רחוק מהקבוצה. טליה עצרה לידה, אספה מאצבעותיה את הסיגריה, שאפה, נשפה והחזירה להילה.
"זה חתיכת דבר," הרצינה מאיה, "אולי הכי גדול אי פעם בחברה."
"ענק," הסכימה טליה.
"רק שלא יתפוצץ לנו בפרצוף," אמרה מעיין.
בינתיים עדנה ובת-אל העבירו קערות וצלחות הגשה מהמטבחים אל השולחן המרכזי. כרמל גייסה כמה ילדים שיעזרו בעריכה. השולחן הלך ונמלא בכלים יפים של קרמיקה לבנה וכסף, מכוסים בנייר אלומיניום או בניילון נצמד המהודקים לשוליהם.
אז הצטרפו הגברים: אריק ואייל, פלג ודודי. גם הם, כמו הילדים שלהם, התארגנו לחגיגית חגיגית במיוחד: רחוצים וחפופים וכנראה קצת מבוסמים. "גלן?" ניחשה מעיין כשדודי רכן אליה ונישק אותה.
"גם," אמר.
"מה שיעזור לך לעבור את הערב," ענתה בשוויון נפש.
מיכל ויהודה יצאו מסלון ביתם שלובי זרוע ובהידוס מלכותי. שפע שערה המכסיף כיתר את פניה השחומים של מיכל. יהודה, משערו המסורק כילד בתמונת מחזור, חולצתו הלבנה המגוהצת לעילא כאילו לא נלבשה מעולם קודם לכן ונעוצה במכנסיו מעל בטן שטוחה, ועד לנעלי העור המשובח ללא שרוכים, נראה כהרגלו, ממוקד מטרה: עיניו מצומצמות מעט והוא מביט נכוחה. אנשי הנחלה ידעו שיהודה בוחן כליות ולב, ולצידו עומדת להם תמיד הזכות להיכשל, אבל עכשיו רובם זכרו ששילוב הזרועות עם אשתו עוזר לו לשמור על שיווי משקל, והמבט מצומצם בריכוז במטרה להגיע בשלום לכיסאו שליד השולחן. בכל זאת הזדקפו מעט במקומותיהם. עודד, בחולצה לבנה גדולה מחוץ למכנסיים, משתפלת מעל כרס גדולה, משקפיים עבי מסגרת, מחרוזת אלמוגים ונעלי גומי מחוררות, דחף את אביהם, איציק הגדול, בכיסא הגלגלים למקומו בשולחן, כלבתו מאשה-עוז פסעה לצד הכיסא בקצב שלו. היא נשארה לצידו של איציק לאורך כל הארוחה, זקופה ומוכנה לליטוף בידו הנשמטת לצד הכיסא. שרה, אשתו של עודד, ביקשה ללטף את שערה הקצר של בתה. מעיין השתמטה ממגעה.
ברגע שאיציק הושב במקומו בראש השולחן, עודד לצידו, קשוב לכל צרכיו, ומעברו האחר מיכל ויהודה - הארוחה יכולה הייתה להתחיל. הוחלפו גם נשיקות ומחמאות על הלבוש, ומדי פעם הומטרו על עורפים חשופים גם סטירות קטנות של חיבה.
זה כבר כמה חגיגיוֹת, מאז השבץ, שיהודה לא פותח. התברר שאפשר לשבת לשולחן, להרים כוס לחיי מי שציין יום הולדת החודש, מי שקיבל רישיון, מי שמסר פרויקט, ולאסוף מהקהל בקשות לעוד עילות להשקת כוסות, כמו הבחירה של צור למועצת התלמידים או "ברוך שפטרנו", כמו שקראה מאיה של אייל, שעזבה את משרד עורכי הדין שבו עבדה כדי שתוכל לגלות בנחת מה תרצה להיות כשתהיה גדולה.
אבל זה הרי היה ערבו של יום חול וזאת הרי לא הייתה עוד חגיגית רגילה, ואחרי שכולם התיישבו והסתדרו עם כוסות היין, המים והמיץ, יהודה סימן למיכל, ומיכל אמרה: "יהודה רוצה לומר משהו." השקט הורגש יותר מכרגיל. בעקבות הפיזיותרפיה והריפוי בעיסוק, וגם הטיפול במים בבריכה הביתית, מצבו של יהודה השתפר לאין שיעור, כמו שמיכל הקפידה לציין, ובכל זאת אותות השבץ ניכרו בו.
היו הנוקשות בגפיים ופירוק התנועה לפעולות נפרדות, כמו מישהו שהולך, מתיישב וקם לפי הוראות משורטטות. הקושי בבליעה גרם לו להקדים קנה לוושט ולהשתנק, והדיבור שלו, שתמיד היה מדוד, נעשה איטי עוד יותר. זו לא הייתה עוד אותה סמכותיות שקולה, אלא איטיות של חיפוש אחרי המילים שהחליקו ממנו והלאה והוא המשיך לחפש אותן, בנוכחות קהל השומעים הסבלני, עד שלפעמים התייאש וּויתר. הקול, שהיה רועם, נחלש ונסדק.
"תסלחו לי, כן?" יהודה אמר, סמוק. "אני מתרגש." מיכל ליטפה את זרועו השמוטה על השולחן. "תכף הבן הגדול שלי יספר לאן הולכת אטלנטיס, ולפני שאריק נכנס לפרטים, אני רוצה לומר: סומרות לי השערות בידיים, רועדות לי הביצים."
כולם צחקו, ומישהו לחש למישהו: "טוב שלא להפך."
"בני טובים" / כנרת רוזנבלום. הוצאת כתר. 375 עמודים.