אושר כהן הוא כרגע הדבר האמיתי בפופ הים תיכוני. עדן חסון יכול לרקוד עם רקדניות ולשיר על שקיעות אדומות, ששון שאולוב יכול לפזז עם ילדות בת מצווה בהאנגר, פאר טסי יכול לחזור אחורה בזמן למזרחית של פעם ועומר אדם יכול להיעלם קצת מהנוף כי אין לו חשק. בזמן הזה אושר כהן, זמר מצוין, ממלא את היכל מנורה שלושה ערבים ברצף, במופע 360 מעלות, עם 33 אלף איש בקהל, עם כישרון גדול, יכולות שירה גבוהות, נוכחות וכריזמה ושורה של שירים שמראים את הגיוון שלו כיוצר.
כהן הוא קודם כל פסנתרן וזמר, שיכול לשבת ליד פסנתר כנף שעולה מתוך הרצפה, ללוות את עצמו ולשיר, בזמן שתזמורת הנגנים שלו והמחשב שותקים, רק הוא והפסנתר, ולא צריך יותר מזה כלום, כדי לקבל רגע מזוקק של אמנות. הארקדי דוכין של המזרחית. הקהל, כמובן, מצטרף אליו בשירה אדירה, כי בכל זאת מדובר באחד הכוכבים הכי חמים כיום בארץ, אם לא ה-. זה קרה למשל ב"זוגות כאלה", מהשירים שמבליטים את הכוח של כהן כבלדיסט, שהמלודיות שלו נובעות מהפסנתר וממיסות את ליבות המעריצות.
זה קרה גם ב"כל הזמן אומרת", בו הקיף את הפסנתר בארבעה נגני כלים מזרחיים קלאסיים צעירים, וכיבד אותם בקטעי סולו לפני השיר. לקראת סוף המופע, בלהיט הענק "אהבה", הוא הדגים איך בלדה ים תיכונית יכולה לנבוע ממוסיקה קלאסית, כשפתח בסשן קלאסי על פסנתר הכנף וממנו הוביל אל השיר, שהרים את תקרת ההיכל. מאז עופר לוי לא היה כאן זמר ויוצר מהז'אנר המזרחי שהדגיש כל כך חזק את האפשרות הזו לחיבור בין העולמות האלה, שעל פניו נדמים רחוקים.
הנוכחות של אושר כהן על הבמה הזכירה לא את דוכין או לוי, אלא ענק אחר, שלומי שבת, שהכריזמה שלו לבדה ממלאת היכלים. בלי רקדניות מפזזות בשירים הקצביים, בלי לרקוד הרבה, בהליכה מתונה רוב הזמן על הבמה, שעוצבה כסמל הבינלאומי להחזרת החטופים, רוב הזמן לבד לגמרי, בזמן שנגני התזמורת שלו ממוקמים מתחת לגובה הרגליים שלו, הוא צעד שוב ושוב מצד לצד ושר אל הקהל, מחייך, מפעיל, מרים. נכון, הוא לא רץ את הקשת כמו בונו ב-360 של יו-2, אבל צריך להיות עשוי מחומר מיוחד כדי לעמוד בגיל 25 לבד, חשוף, מול 11 אלף איש, ערב אחרי ערב, ולשיר את הנשמה, מבלי לפספס אפילו לרגע ולחבר את כולם שיהיו איתך באירוע. מקצוען.
מי שחיפש הומור קיבל אותו ב"שירים של עומר". מי שחיפש גיוון מוזיקלי קיבל, למשל, את הסווינג של "אקורדים בלילות", את האפר השמח עם הגוון הטורקי "חמישי שישי", אחד מני כמה, והשפעות של היפ הופ על חלק מהשירים, בחלקם כהן ממש נותן בראפ. עם מכנסי הג'ינס המתרחבים וג'קט הג'ינס הרחב הוא נראה לפעמים כמו התשובה הים תיכונית לחבר'ה מההוד. אחד הסודות המוזיקליים של כהן הוא היכולת לקחת אלמנטים "כבדים" יחסית ולהקליל אותם עבור הקהל הצעיר. כך בהשפעה הקלאסית, כך בהשפעה הטורקית, כך בהיפ הופ ובטראפ.
שיא המסיבה הגיע ב"ככה וככה", מסוג השירים הקצביים שאין היום חפלה או מועבט בלעדיהם, אבל אצל כהן השירים האלה לא נוצרו כדי להרקיד בחתונה. בניגוד לדור שסלל להם את הדרך לפני 15 ועשור שנים, דור הזמרים אליו משתייך כהן, לא מקליטים שירים שמיועדים מראש לחתונות, בלדות לחופות וקצביים לריקודים, הם הרבה יותר אותנטיים בגישה, ואם יש שיר דיכאון, או געגוע או לב שבור, אז שיהיה דיכאון, והקהל הצעיר מוכיח שהוא מתחבר אליו.
שיא הרגש במופע הגיע ב"תרקדי", שנכתב בעקבות המלחמה ולזכר קורבנות מסיבת הנובה ברעים. יש לשיר הזה, שכתוב ומולחן היטב, לחן בפזמון שלופת את הלב ולא מרפה, ובזמן שרקדנית בודדה חוללה על הבמה, כהן הגיע בו לשיאו כזמר מבצע.
את הנטייה של חבריו לשיר בימים אלה שירים יהודיים עממיים לשלהוב הקהל, הוא אימץ חלקית עם קטע קצר מ"אנחנו מאמינים בני מאמינים", ולא שכח את השורשים עם "יא בינת אל סולטן" בזנב של אחת מהמחרוזות. "בינת אל סולטן" נחשב בז'אנר כבר לקלישאה, למעין טריק זול שזמרים משתמשים בו כדי להרים קהל, לפעמים אפילו בספונטניות, אבל כהן בא מכנות, וקשה היה לפספס את העונג שלו, כשצעירים, שהוריהם רק נולדו כשההמנון הערבי הזה הפך כאן ללהיט לפני עשרות שנים, רוקדים ושרים אותו.
בגזרת הגימיקים נרשם אירוח של נס וסטילה עם להיט המלחמה "חרבו דרבו", שאפשרו לכהן הפוגה של דקות בודדות באמצע המופע, ואירוח של אגדת האיגרוף פלויד מייוות'ר, שעלה לבמה מוקף בטבעת מאבטחים הדוקה כדי לקבל כבוד, כרזה מעוצבת וברכה מכהן באנגלית מגומגמת. כהן גם טרח לציין את שמותיהם של כל הקולגות שהגיעו לכבד אותו בקהל, מאייל גולן עד עדן בן זקן.
החודשים האחרונים קשים לכולם, אבל לכהן הם היו קשים במיוחד, בפן האישי, עם אירוסים שהתבטלו והאשמות רכילותיות אישיות. בכנות גדולה הוא הודה לקהל על התמיכה שהעניקו לו בתקופה הקשה ושידר הרבה אותנטיות. האותנטיות הזו שהקהל קולט ממנו היא אחד המרכיבים בהצלחה שלו הילד מהקריות שנחשף לאלימות בגיל צעיר, ישב חודשים ארוכים בכלא צבאי ועבר דרך חתחתים עד שהצליח להתקבל כיוצר וזמר לגיטימי בז'אנר הים תיכוני. היום, מבלי להיחשב לחתיך, הוא משאיר אבק לכל מיני כאלה שבעבר אמרו לו "לא". רק שיישאר לעוד כמה שנים קדימה.