ממצאי ועדת החקירה על אסון מירון שפורסמו בשבוע שעבר הציתו מחדש את הדיון על אחריות ואשמת מנהיגים ונושאי תפקידים בכירים, כולל קריאות להדחה ופיטורים. הטיעונים אמנם נשמעו בהקשר של אסון ההילולה שגבה את חייהם של 45 אנשים לפני כשלוש שנים, אך ברור לכולם שזה היה רק קדימון לדיון הסוער שיתקיים סביב ועדת החקירה שצפויה לקום בעתיד אשר תחקור את אסון השבעה באוקטובר.
מתי מנהיג אשם וחובה עליו לעזוב את תפקידו, ומתי הוא נושא באחריות ובכל זאת ניתנת לו הזדמנות שנייה לתקן את מעשיו? "אני אחראי, אך אחריות אין פירושה אשמה", אמר השר לביטחון פנים בזמן האסון אמיר אוחנה שהקפיד לשרטט קו ברור בין נשיאה באחריות לאשמה המובילה למסקנות אישיות.
נשיא המכללה האקדמית הרצוג ויו"ר מועצת החמ"ד, הרב פרופסור יהודה ברנדס, רותם סיפורי תנ"ך על מנהיגי העבר הגדולים של העם היהודי כדי לנסות לסמן את הקו המפריד בין אחריות ואשמה. "אחריות של מנהיג היא גדולה. התנ"ך מלא במנהיגים שלקחו אחריות ממשה רבנו דרך יהושע ועד דוד המלך", הוא אומר כמי שמשמש גם כמחנך וחוקר תלמוד ותנ"ך.
לאחר שבני ישראל כשלו במלחמתם נגד העיר העי, מנהיגם יהושע קרע את בגדיו מתוך לקיחת אחריות על הכישלון, "זו הייתה פעולה מאוד מקובלת באותה תקופה", אומר הרב ברנדס. "יהושע ראה את עצמו אחראי לכישלון למרות שבהמשך התבררה סיבת הכשילון - המעל שלקח עכן בן כרמי מהחרם".
לדבריו, "בתנ"ך אנחנו מזהים לא פעם שברגע שמנהיג לוקח אחריות, ניתנת לו הזדמנות שנייה לעשות תשובה ולתקן את מעשיו או דרכיו ורק מי שלא מכיר בחטאיו הודח בתפקידו". כדוגמא לכך הוא מביא את ההבדל בין שאול לדוד. "מדוע שאול הודח מהמלוכה ודוד לא? הרי שניהם חטאו. שאול צווה לא להשאיר מזרע עמלק זכר אך לא קיים את הציווי במלואו. אחד ההסברים לכך שהוא הודח ממלכותו היא שבמקום להודות בחטאו הוא ניסה להסביר ולתרץ את מעשיו. הוא לא לקח אחריות ולא הבטיח לתקן את מעשיו. דוד, לעומת זאת, נשא באחריות וגם עשה תשובה. לכן הוא המשיך בתפקידו".
הרב ברנדס מלין על השיח הציבורי שהשתנה לעומת ימי קדם, "מה ששונה כיום לעומת העבר הרחוק, זה שבימינו השיח אינו מאפשר לאדם, במיוחד אם הוא איש ציבור, להודות בחטאיו, לקחת אחריות ולתקן את מה שמצריך תיקון.
"היום אנחנו חושבים במושגים מאוד בינאריים. הכל יותר מדיד. למנהיג כיום אסור להיכשל כי מייד זה יביא עליו ועדות חקירה ודרישה עריפת ראשים, הדחה ופיטורין. למעשה יש שני מצבים - או שהוא נמצא אשם ואז צריך ללכת הביתה או שועדת החקירה לא ממליצה על הדחה ואז לכאורה הכל בסדר ולא צריך לתקן דבר. זה מצב של שחור או לבן. אין מצב ביניים שבו אדם לוקח אחריות, מודה שלא פעל נכון ומתחייב לתיקון".
לשיטתו, תרבות עריפת הראשים כלל לא מועילה, "יכול להיות איש מקצוע מצוין שעושה הרבה דברים טובים ובגלל טעות אחת הוא מודח, אבל הדחתו לא מבטיחה שהבא אחריו יהיה טוב יותר ולא מבטיחה שמעוות יתוקן.
"במקרה של פוליטיקאי זה עוד יותר חמור. כי הם אמורים לעמוד לדין הבוחר שיכול להחליט, למרות חסרונות וכשלי המנהיג, לבחור בו שוב כי הוא מייצג את עמדתו ובסיכום הדברים הוא רואה בו יותר יתרונות מחסרונות. כאן נושא האחריות שמובילה מיד לאשמה, יוצרת מציאות מאוד מורכבת כי בתרבות הנוכחית ובמבנה הפוליטיקה שלנו ממהרים להטיל אשמה ולהדיח".
הרב ברנדס מוסיף כי העיסוק במסקנות אישיות ובאשמת המנהיגים מסיטה את הדיון מהמהות וממה שחשוב באמת, "מדברים רק על האנשים. למה הוא לא צריך להיבחר, מדוע הוא לא ראוי כי הוא פישל, מדוע צריך להדיח ולפטר אותו. הכל שחור ולבן, אין אפור. במקום להתייחס לכשלים עצמם ולקדם את תיקונם, אנחנו מקיימים שיח בינארי שמקדם עריפת ראשים. מזה לא צומחת תועלת ולא צומח תיקון. צריך לשנות את תרבות ההתנהגות. צריך לתת לכל בן אדם, גם למנהיגי ציבור, אפשרות לתקן את מעשיהם".