גדעון סער זרק סקופ בשידור, בן כספית ועמית סגל ההמומים החמיצו אותו לגמרי

לעתים רחוקות מצליחה תכנית אקטואליה להניב כותרת ראשית שלא בתחומי המהדורה המרכזית. הכבוד הזה שמור לרוב לתכניות דגל, כמו למשל "עובדה" של אילנה דיין, שהכותרת שעולה מתוך ריאיון או תחקיר בתחומה, הופכת קדימון (גם אז, במהדורה המרכזית) לשידורה.

לפעמים הכותרת הזאת מפתיעה עד כדי כך, שאפילו עיתונאים ופרשנים מובילים כעמית סגל ובן כספית לא מבחינים בה גם בשעה שהיא נופלת לידיהם כפרי בשל, אלא רק בדיעבד. יתכן שעבור כלל הצופים מדובר בזוטי זוטות, אבל לו אני מרצה לתקשורת, למשל, הייתי מקרין את הריאיון עם גדעון סער שנערך אמש ב"פגוש את העיתונות" שוב ושוב בפני תלמידיי, כדוגמא לכותרת שהוחמצה בזמן אמת. חשוב לציין שבניגוד למתקפת פתע בזמן אמת (למשל), נזקו של הנמנום בשמירה לא התברר כחמור, שכן מהר מאוד הוא עובד, תורגם והוגש בקונטקסט הנכון לצופי המהדורה המרכזית של הערוץ (12), ועדיין, מוטב לו האסימון היה נופל בשידור חי.

מאחר שאני מקווה עבור רוב הקוראים שהיה להם משהו טוב יותר לעשות בזמנם החופשי, רגע לפני שהנאות סוף השבוע מתחלפות בענני השבוע החדש הנקשרים בשמי מוצאי השבת, נידרש לאירוע עצמו: ריאיון עם האישיות הפוליטית המעניינת של השבוע החולף, גדעון סער. נתחיל בכך שהמדיום הוא המסר: האישיות הפוליטית הבכירה של אירועי השבוע החולף - ורק (עם כל הכבוד כמובן) "פגוש את העיתונות" ב-19:30 במוצ"ש במקום ב-20:30 אצל יונית לוי, נניח, ביום חמישי?

ללמדנו על מידת העניין המועטה מלכתחילה שעורר הצעד המפתיע שלו (פירוק המחנה ממלכתי - וסליחה אם טעיתי בציון שמה הנוכחי של הסיעה-מפלגה, אבל זה הם התחילו).

אחר כך נעבור למרואיין - ונשתדל לנקוט בלשון המעטה: לא בדיוק פצצת כריזמה, או אם לנקוט בלשון פחות מתחשבת: פצצת שעמום שגורמת לצופית לשלטט לערוצים בשפות שאינם מכירים - ורק להינצל מהראש המדבר שממלא את המסך בבליל של אוויר חם, בלון של חשיבות עצמית שאיש אינו יודע מה מקורה.

גם כספית את סגל חשבו שבכך מוצה העניין (או ליתר דיוק, חוסר העניין) במרואיין שלהם ושאלו אותו שאלה אחר שאלה כמצוות אנשים מלומדה, שרק הגחיכה עוד יותר את הלהט הלוחמני (בגבולות הז'אנר) שהיה בארסנל של סער בתחילת הריאיון. ואז החל סער לפזר את האחד ועוד אחד ועוד אחד - וכך הלאה שלו - ולאיש משני היושבים המנוסים שלו לא הייתה את התושייה לחבר את כל הנקודות לתמונה.

סער נשאל על חילוקי הדעות האידיאולוגיים בינו לבין בני גנץ. ספוילר: אין כאלה, באשר אין כאלה גם בין נתניהו לגנץ, כך גם לגבי איזנקוט, לפיד וכל מה שננסה לתחום בין מפלגת העבודה פינת מרצ לציונות הדתית. מדובר בגרסאות דומות למדי של ימין לייט בואכה מרכז. סער רק הוכיח את הנקודה הזאת כאשר החל למנות את נקודות המחלוקת בין גנץ לבינו, למשל התיישבות יהודית בצפון השומרון (?!) או היעדרות מההצבעה בעניין הדחת ח"כ עופר כסיף. וואו, אכן נושאים שעליהם מפרקים מסגרות פוליטיות.

ואז קרה דבר מדהים: שפתיו של גדעון סער המשיכו לנוע, אבל הקול שבקע מהן היה קולה של עידית סילמן. רוצה לומר, כאשר סיבות טיפשיות כל כך מוצגות בפניך, אתה מוכרח לזהות מיד שמדובר ב"חמץ בבתי החולים" כלומר - תירוצים שנועדו לטשטש את הסיבה אמיתית. חזקה על סגל וכספית שהבחינו בחרטוט מקילומטר, אבל לתומם סברו שסער מנסה למרוח אותם בשם כיסוי על אג'נדה פוליטית שמטרתה היא לקרוץ למצביעי ימין חדשים שסולדים מנתניהו, ולא נניח בשל הבנות שהגיע אליהן עם ראש הממשלה.

לכן גם כששחרר סער את הכותרת לפיה אם לא תיענה דרישתו להצטרף אל קבינט המלחמה מיד, בניגוד לווטו שהטיל גנץ, הוא יפרוש ממנה כבר במהלך השבוע הזה, לא ירדו שני מראייניו לסוף העניין.

ברשותכם נעבור למשך כמה פסקאות מביקורת טלוויזיה אל השדה הפוליטי: אצל הנבונים שבין הצופים התחילה כבר להתבהר התמונה - נתניהו עושה הכל כדי להימנע מבחירות קרובות, אבל הקואליציה שלו מתנדנדת. עת שר הביטחון שלו כבר העניק זכות וטו לגנץ ואיזנקוט על מתווה הגיוס המתגבש (שאינו אלא עבודה בעיניים בניסיון לקנות עוד זמן), אפשר ש"מורדים" נוספים (החשודים המיידיים: ברקת, אדלשטיין ואחרים) עלולים, מבחינת נתניהו, להצטרף אליו ולהתחבר לסנטימנט של בוחרי הליכוד שמאסו בהשתמטות החרדים (מדובר בתעשייה - ולא של לימוד תורה, כפי שהוכיחה הכתבה המרכזית במהדורת מוצאי השבת).

על כן הוא זקוק בדחיפות לאצבעות חדשות. תמיכה של סער תעניק לו עוד ארבע אצבעות רעננות, שוט לא רע - לא רק כלפי סוררים פוטנציאלים במפלגתו, אלא גם כלפי השוליים של הימין הקיצוני בממשלתו. מה קיבלנו? ממשלה שתוציא את מלוא ימיה, למרות שאין סקר שלא מבטא את סלידת הבוחר הישראלי ממנה.

חזקה על סגל וכספית שאת החשבון הזה, שאפילו הדיוט כמוני יכול לעשות מול המסך, הם עושים אפילו מתוך שינה. מה שהם לא קלטו בזמן אמת הוא שמדובר בדיל סגור, גם אם לא חלוט (גברת אחת, שניחנה בחוש ריח נדיר לגבי בוגדים פוטנציאליים, עשויה להכשיל אותו ולמנוע את שהבטיח בעלה בעל פה לסער). לכן הם התמקדו בממד הזמן ("בימים הקרובים") ופספסו את המהות.

נתניהו יתייצב בפני הציבור, יגיד שגנץ בחר בפילוג על רקע אישי (במקום פירוק הממשלה על רקע אידיאולוגי-לכאורה, כמו נושא הגיוס), ירמוז שהפריע לו להשיג את "הניצחון המוחלט" שהוא מלהג ללא הרף אודותיו, יקבל את דרישת סער - וגם אם "ייענש" ציבורית, זה יהיה רק בסקרים. במציאות יעמדו בפניו עוד שלוש שנים של ניסיון לשכנע את הציבור ולהשלים חקיקה משפטית (זוכרים?) שסער יסייע לו לקדם.

הפוליטיקה הזאת היא עניין לטורים אחרים. לענייננו מה שחשוב הוא ששני העיתונאים הבכירים אולי לא האמינו שאחד האנשים המשעממים בפוליטיקה הישראלית הניח לפתחם (גם אם במשתמע) סקופ שכזה, פספסו את התמונה המלאה בזמן אמת ובכך השלימו סופשבוע לא מוצלח במיוחד לשידורי האקטואליה: בטוויטר למשל "חגגו" על חשבונם של שני עיתונאים אחרים, ניר דבורי (12) ונטעלי שם טוב (13). הראשון כשל בלשונו כאשר אמר שתא"ל גולדפוס קיבל את הנזיפה מהרמטכ"ל "כמו גבר". השנייה השוותה בין דבריו של אותו גולדפוס, לדברי הרב הראשי הספרדי ("נעזוב את הארץ").

נתחיל בדבורי: הוא השתמש בביטוי שאינו יאה למהדורת חדשות מרכזית בשנת 2024, אבל בכך לא רק מתחיל הסיפור אלא גם מסתיים. כשל בלשונו, אמר משהו שמוטב היה שלא ייאמר - ובסך הכל התכוון לכך שגולדפוס קיבל עליו את הדין בהבנה ובראש מורם. נכון, בעידן שמבקש לקדם לוחמות עזות נפש (גישה שלמיטב הבנתי גם דבורי שותף לה) זה מסגיר, לכאורה, דפוסי מחשבה שאבד עליהם הכלח, אבל באמת שלא יותר מכך.

המצחיק-עצוב הוא שחלק ממי שהתגוללו על דבורי בשפה עדינה יחסית, כמי שמתקנת בחיוך "נשים" דובר-גבר שאמר "בחורות", איבדו את הנימוס הזה כשביקשו להשתלח בשם טוב, שהעזה להבקיע את החזות הכמעט אחידה של פרשני החדשות בטלוויזיה. אני לא בטוח שהיה מקום להשוות בין דברי הרב הראשי לדברי המפקד הבכיר, אבל מי שהקשיב לשם טוב לאורך כל 90 השניות שבהן שטחה את טענתה על כך שמשניהם היה מצופה להתנהג ביתר ממלכתיות, כמתחייב מתפקידם, היה מוצא שהם אינם נטולי פואנטה.

רק ששם טוב כבר סומנה כמי שנודף ממנה ריח של ביביזם - והוכיחה שביביזם גרוע משוביניזם: בעוד ההתקפות על דבורי היו מתונות יחסית, שם טוב זכתה לכינויים שנעו על הציר בין "סתומה" ל-"שבורה", ששמורים בעיקר לנשים - וכאשר מגיבה בטוויטר, שדקה לפני כן גינתה את דבורי על השוביניזם המשתמע (לכאורה) מדבריו קוראת לשם טוב "שבורה", האירוניה בכבודה ובעצמה סוגרת את חשבון הטוויטר שלה.

מה עוד אפשר ללמוד משני אלה שהסעירו את הרשת בסוף השבוע? שהטלוויזיה המסורתית כבר כמעט שלא מעניינת לכשעצמה, אלא עוסקת בעיקר בייצור אנקדוטות עבור הפלטפורמות המקוונות: אם אמרת משהו בין שמונה לתשע, הוא יישכח בתשע וחמש דקות. אם אמרת משהו שיהודהד אחר כך בטוויטר - הרי שזכית (לטוב ולרע) לחיי מדף של כמה ימים לפחות.

לא ניפרד מ"פגוש את העיתונות" מבלי להפנות מבט לדברים שאמרה הדמות הכי מעניינת אמש במשדר, חן ליברמן, שסיכמה בייאוש: "חזרנו למשהו יותר גרוע מה-6 באוקטובר", רגע לפני שציינה שעם כל הכבוד לרב הראשי הספרדי, מי שיעזוב את הארץ אינם צעירים חרדים רדופי אימת גיוס, אלא דווקא צעירים חילוניים פרוגרסיביים, שישראל שתחזור לחקיקה משפטית, קיצוניות לאומנית וכפייה דתית, לא תציע להם שום עתיד.

זו אולי לא כותרת, אבל זה היה המשפט שלקחתי איתי מ"פגוש את העיתונות" אל עוד שבוע - הבא על כולנו לרעה.