בזמן האחרון אני חושב יותר ויותר על קוואי לנארד בזמן שאני צופה בשידורי ערוץ 13. קוואי לנארד הוא אחד משחקני הכדורסל הגדולים בהיסטוריה של המשחק. מי שעוקב אחרי ליגת ה-NBA לא צריך שיזכירו לו את העובדה הזאת. מצד שני, לא מן הנמנע שמי שאינו עוקב אחרי כדורסל אמריקני כנראה לא יידע לזהות את לנארד גם אם הוא יעבור מולו ברחוב. לא מדובר בסטף קרי או קווין דוראנט, שמות שכל סבתא מכירה. וכן, מדובר בעניין של בחירה.
לעומת כוכבי ספורט אחרים בסדר הגודל שלו, לנארד בחר להמשיך להתייחס לעצמו כאנדרדוג, למרות ההצלחות על הפרקט. האופי שלו נראה מהצד כמעט סגפני. אין לו חשבונות פעילים ברשתות החברתיות, הוא לא יוצא להשקות נוצצות והוא כמעט שלא מתראיין. לנארד הוא שחקן ענק. השלישי בהיסטוריה אחרי קארים עבדול ג'באר ולברון ג'יימס שזכה בתואר ה-MVP של הגמר עם שתי אלופות שונות. ובכל זאת, הוא אנדרדוג, מבחירה.
בציטוט מעורר השראה של לנארד הוא מספר שהוא בחר להיות אנדרדוג כי זה מה שגורם לו לדחוף את עצמו לעבוד קשה יותר. להיות אנדרדוג מכריח אותו לנסות להפתיע, גם את הקבוצה השנייה - וגם את עצמו. זו המוטיבציה שהוא צריך בשביל להשתפר. זה מה שהפך אותו לאחד השחקנים המובילים בשני צדי המגרש. אז למה אני חושב על האלוף הזה דווקא כשעל המסך מופיעים קובי מחט וגיל לוין בתכנית "13 בצהריים"? ואולי שאלה טובה יותר היא למה אני צופה בכלל בתכנית "13 בצהריים"?
יש משהו בתכנית הזאת, שאינה בדיוק תכנית לייפסטייל קלאסית, ובוודאי שאינה תכנית חדשות, שמרכזת את כל הבעיות של הערוץ המדשדש בתוך שעתיים מזוקקות של כלום. פשוט ואקום של תוכן באמצע היום. צמד מגישים, ארבעה פאנליסטים, המון תוכן שיווקי וקידומי של הערוץ והרבה ריבים לא קוהרנטיים על נושאים שאינם באמת ברומו של עולם - כל זה תחת האצטלה של אולפן חדשות פתוח, מהמחשבה המטומטמת שהצופים בטח אוהבים שנותנים חדשות ברקע כדי להיות בטוחים שאם הסורים יטפסו על הגדרות אנחנו נהיה בידיים הבטוחות של טילטיל ודנה רון שידווחו לנו את כל הפרטים.
כן, טילטיל ודנה רון. שני פליטי ריאליטי. חשוב לי לציין את זה כי זה מה שהם, וחשוב לי כפליים לציין את זה כי דנה רון ציינה בפתח התכנית כמה שזה לא בסדר שקוראים לפליטי ריאליטי בכינוי "פליטי ריאליטי". מה לעשות, זה מה שהיא. וזה בסדר. כל עבודה מכבדת את בעליה. אין לי שום דבר נגד פליטי ריאליטי, ובטח שאין לי משהו אישי נגד דנה רון אותה מעולם לא פגשתי, אבל הכעס האותנטי שלה כלפי התואר "פליטי ריאליטי" בתור מישהי שכיכבה בשתי עונות שונות של האח הגדול ועוד עונה של הישרדות היא אחד הדברים הכי מגוחכים שראיתי על המסך.
לעומתה טילטיל, הידוע בכינויו לירון אורפלי (או ההפך), דווקא ממש בסדר עם הכינוי "פליט ריאליטי". בדיוק כמו דנה רון הוא מינף את ההשתתפות שלו בשלוש תכניות ריאליטי שונות (גם אביו השתתף בעונה של האח הגדול) לקריירה טלוויזיונית ענפה. הוא יכול להתעקש על הכינוי "כוכב טלוויזיה", אבל הוא גם מבין שהכינוי "פליט ריאליטי" לא מעליב, בדיוק כפי שהוא מדויק. זאת גם הסיבה שלשמוע את הריב הלא ברור בינו לבין שאר היושבים באולפן בנוגע לסוגיית הירידה מהארץ הייתה כל כך מיותרת. אז טילטיל כועס על אנשים שעוזבים דווקא עכשיו את הארץ. אוקיי, שיכעס. למה צריך לצעוק כל כך הרבה? על מה בעצם הריב?
אני עוצר ומתעכב על התוכנית הזאת שמעליבה את האינטילגנציה לא כי היא גרועה יותר ממה שיש אצל המתחרים באותה שעה, אלא בגלל שערוץ 13 מתעקש כל פעם ליפול לתוך השטאנץ הזה של להשוות את עצמו למתחרים ולהוריד את עצמו לרמה שלהם. זו לא התנהגות של אנדרדוג, זו התאבדות מקצועית. למען הסר ספק תכנית "הפטריוטים" של ערוץ 14 היא סוגה עילית לעומת הדבר הזה שמשדרים בצהריים בערוץ 13. לכל הפחות, התכנית של ינון מגל מצחיקה יותר, קוהרנטית יותר וגם אם האג'נדה שלה קיצונית וקשה לעיכול לפעמים - לפחות יש לה כזאת, ואפשר להבין מה היא.
זה מכעיס כל כך דווקא כי ערוץ 13 הוא האנדרדוג המובהק. לכאן 11 יש את ההילה הממלכתית והתוכן האיכותי של מחלקת הדרמה, לערוץ 14 יש את החוצפה של "האאוטסיידר שנלחם באליטה התקשורתית". לערוץ 13 אין מה למכור פרט לתוכן טוב ועיתונות איכותית שלאו דווקא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר כמו החברים שעושים את "הטלוויזיה של ישראל" בקשת. ובכל זאת, ברחוב הנחושת ברמת החייל מתעקשים לעשות הכל כדי להיראות כמו האחות הקטנה והפחות נוצצת של ערוץ 12, ואת המחיר הם משלמים מדי יום בטבלאות הרייטינג.
ערוץ 13 מאבד צופים כמעט באותו קצב שהוא מחליף מנכ"לים. ערוץ שמתחשק לך להיות בצד שלו. בכל זאת אנדרדוג. הקהל הנאמן, אם נשאר כזה, רוצה לראות אותו מנסה להפתיע את הקבוצה השנייה, וגם את עצמו. הוא האנדרדוג לא בגלל שהוא פחות טוב. בחדשות 13 עובדים העיתונאים הכי טובים בישראל, והם יודעים לעשות את העבודה. זו ההבטחה שלהם לקהל הצופים הקטן שלהם. זו הבטחה שהם - העיתונאים - יודעים ורוצים לקיים. זה הערוץ שלהם שמנסה לקלקל להם את העבודה, כל פעם מחדש.
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' התראיין אתמול בערוץ 12 ובערוץ 13. עודד בן עמי נתן לו להשמיץ את כל ראשי הדרג הצבאי, כאילו אין מלחמה ברקע, במונולוג חסר אחריות ואילולא היינו מכירים את החומר האנושי הציני שממנו עשוי סמוטריץ', היינו מוסיפים שהוא גם חסר מודעות עצמית. בן עמי חייך מאוזן לאוזן כשהוא חשב על "העקיצה" בסוף המונולוג כשאמר שגם הממשלה כשלה, לא רק הרמטכ"ל, והשאיר לסמוטריץ' לענות את התשובה הצפויה: הממשלה נבחרה על ידי הציבור, הרמטכ"ל לא.
לעומת בן עמי, מתן חודורוב מערוץ 13 לא חייך כשהוא שמע את סמוטריץ' מנסה להתחמק מלתת לו תשובה עניינית לשאלה חשובה. חודורוב ידע לא לתת לסמוטריץ' לנאום, ופשוט התקיל אותו עם הדיסוננסים שהוא מייצר בתפקידו. מצד אחד מדבר על החשיבות של גיוס חרדים (כי זה מה שהמצביעים שלו בציונות הדתית רוצים) ומצד שני מגדיל את הקצבאות לישיבות שמעודדות השתמטות לשיא של כל הזמנים.
סמוטריץ' ניסה להאשים את חודורוב בשקרים ("שיא גינס בדברים לא אמיתיים"), אך עם המספרים בספר התקציב אי אפשר להתווכח. ובכלל, אם יש דבר אחד שיותר קורס מהרייטינג של ערוץ 13 הוא מספר המנדטים של סמוטריץ' בסקרים. כנראה שאפילו הציבור שלו כבר לא קונה את השקרים של השר שדורש מכולם לקחת אחריות, חוץ מאשר מעצמו. ובכל מקרה, אם משווים בין הריאיונות - סמוטריץ' יכול היה להיות מבסוט מהדרך שהוא יצא בערוץ 12, שנתן לו להעביר את כל דף המסרים שלו, בעוד בערוץ 13 הוא הבהיר למראיין שהוא הצליח להתיש אותו.
וזה בדיוק המנדט של ערוץ 13. הערוץ הקטן והנשכני יותר על הנייר, שלא מוותר לנבחרי ציבור ומתעקש לקבל מהם תשובות על שאלות שמעניינות את הציבור. שר בממשלה שהובילה את ישראל למחדל הגדול בתולדותיה לא אמור לצאת עם חיוך מאולפן חדשות, אלא מותש. ככה זה. עיתונות זה לא לוח מודעות. המטרה של העיתונאים היא לא לתת מיקרופון פתוח לפוליטיקאים, אלא להעמיד אותם מול מבחן הציבור. החשבונאות והאיזון המזויף והמלאכותי שהפכו לחלק בלתי נפרד מהפאנלים של ערוצי החדשות הם חלק מהבגידה של כלי התקשורת בקהל הצופים שלהם. העיתונאים של ערוץ 13, בוודאי הוותיקים שבהם, הם אחרוני הגלדיאטורים שיודעים שלא בשביל זה הם נמצאים באולפנים.
זאת הסיבה שכל כך מבאס לראות את מה שקורה לערוץ 13 בשנים האחרונות. ערוץ שמתעסק בצורה על חשבון התוכן. אוסף של טאלנטים, חלקם מוכשרים יותר וחלקם פחות, שפשוט איבדו את הקשר עם ספינת האם. הקהל של ערוץ 13, זה שנשאר עדיין נאמן לערוץ, צופה בו בשביל העיתונאים האיכותיים, בשביל הקו האקטיבי, בשביל הידע הנרחב של פרשניו - וברגע שדוחפים להם לפרצוף כוכבים כמו אייל ברקוביץ' כפרשנים בפאנל, הם מבינים שאין להם כבר מה לחפש בערוץ הזה.
יש אלף דרכים למלא את החלל הטלוויזיוני של הצהריים, אבל להביא לצופים של הערוץ של דרוקר וברוכי ולוסי והילה מנה גדושה של כלום בפיתה - זה בדיוק המקום בו הערוץ איבד את הייחודיות שלו, את הקול שלו ואת הדרך שלו. לא פלא שהוא גם מאבד את הקהל שלו.