באמצע הריאיון של אופירה ולוינסון עם מירי רגב הבנתי: אני מתגעגע לברקו

אם נתקלתם בחיים לוינסון בסוף השבוע הזה כשהוא מתהלך בחזה נפוח מגאווה, אל תמהרו לשפוט: לוינסון כיכב כמעט בו-זמנית על שער מוסף הארץ, עם מה שנראה לפחות על פניו כתחקיר העיתונאי הגדול של השנה, ובמקביל זכה ל"כמעט פריים-טיים" במקום הכי עממי, זה שנמצא בקצה השני של הספקטרום התקשורתי: הכיסא שלצד אופירה אסייג בתכנית שנקראה עד לקיץ האחרון "אופירה וברקו". בין שני הקטבים האלה הוא מתחזק גם פרופיל אטרקטיבי בטוויטר, ובכלל נדמה שהעת האחרונה עושה לו רק טוב.

על פניו, החיבור שלו אל אופירה אסייג הוא מתבקש: לשניהם יש פה "על גלגלים", שניהם באו ממחוזות רחוקים מהמיינסטרים התקשורתי: היא מתפקיד של שדרנית-קווים בווסרמיל (האצטדיון הישן של הפועל באר שבע), לבכירה בעולם תקשורת הספורט - וממנו הלאה לעמדת השפעה יוצאת דופן. הוא - מעולם הישיבות למרכז תל אביב ומאוהלה של תורה לרשתות החברתיות.

ממש כמו בת הזוג המוכרת שלו לתכנית הטלוויזיה, גם לו זה לא בא בקלות. כמו מאמן כדורגל שפילס את דרכו מאימון של קבוצת נוער ועד לנבחרת ישראל, הוא לא בחל בלהיות פאנליסט בתכניות הבוקר - אי השדים של הטלוויזיה, רק כדי לשדרג את עצמו לתכניות האקטואליה של אחרי הצהריים, ובחסות שעות השידור הבלתי נגמרות של אלה בעידן המלחמה בעזה, ללייט-נייט, משם הוקפץ לתחנה הבאה, תכנית שנוגעת בפריים-טיים, רגע לפני שעם ישראל מתיישב אל שולחן השבת שלו.

למרות השוני בין המסלולים האישיים של אסייג את לוינסון, נדמה שמשהו מאחד ביניהם: ניצוץ "אנדרדוגי" שניכר כמעט בכל משפט שלהם. אצלה ניכר רצון לפצות על כל פעם שבה איזה גבר לבן, פריבלגי, ניסה להשתיק אותה - בגלל שהיא אישה, בגלל שהיא מזרחית, בגלל שבאה מהכדורגל. כמעט כל משפט שלה נגמר ברצון לסתום למישהו אחר את הפה.

גם מי שסגנונה של אופירה אסייג אינו כוס התה שלו, לא יכול להתכחש ללהט הבלתי מתנצל שלה, נובורישיות - לא רק של כסף אלא גם של מעמד, שמודעת לעצמה ולא רואה אף אחד ממטר. אין אצלה ווליום נמוך: הבגד שלה כולל תמיד לוגו בולט של מותג יוקרה, החיים הפרטיים שלה מתנהלים ברשת: מריב עם בן הזוג ועד חיבוק לילדה. היא אופירה אסייג ואתם לא - ואם יש לכם בעיה עם זה, לכו תחפשו את החברים שלכם בגלי צה"ל.

אצל לוינסון הצורך הזה מודחק יותר, כך שהוא מתפרץ רק כשהוא מציג עמדה לעומתית כלפי המחנה שהוא כביכול "שלו", כפיצוי על תשוקתו לשבת עם הילדים המקובלים של הכיתה בספסל האחורי של האוטובוס, בדרך אל הטיול השנתי. ברוב הזמן הוא שולט בדחף הזה, אבל לעיתים זה מתפרץ, כמו למשל בטור ביקורת ארסי במיוחד (מעל דפי עיתונו) כלפי המזכ"ל בדימוס של התנועה הקיבוצית, נציג הדור הקודם של "יפי הבלורית והתואר". קצת כמו שנוא נפשו, נתניהו, גם הוא מנהל יחסי אהבה-שנאה עם האליטה: רוצה להיות חלק ממנה ובה בעת להחריבה עד ליסוד.

על הנייר, זוגיות טלוויזיונית עם אופירה אסייג הולמת אותו מאוד כאיש של ניגודים אפילו בהופעתו החיצונית: לא רק בחור הישיבה שהפך לאוהד כדורגל (הפועל ירושלים), לוינסון מצליח לתחזק אפילו גזרה עגלגלה משהו, שכולה חיבה למסעדות ולאוכל טוב, במקביל ליכולת לרוץ מרתונים - כמו המנכ"לים השדופים האלה שנגעלים מגלוטן ואוכלים רק ירקות אורגניים.

לא באה כל ההקדמה הארוכה הזאת אלא רק כדי להסביר מדוע התיישבתי למשך כמעט שעתיים תמימות (ולא סתם שעתיים, אלא היקרות ביותר בלו"ז השבועי שלי, אלה שבהן אני מעביר את תכולת המטבח, דרך התנור והכיריים אל שולחן האוכל, לקראת הסעודה המשפחתית) מול המסך.

אבל רגע, אי אפשר להזכיר את בן הזוג הנוכחי מבלי לדבר על האקס שבחדר, כלומר אייל ברקוביץ'.
אם אצל אסייג הכל מוחצן ומוזם, כל צהלול הופך ל"אני מתה" וכל הגזמה פעוטה ל"שיא השיאים", הרי שאצל הפרטנר הקודם שלה, המכונה "ברקו", נדמה שלא הופעלו כלל פילטרים: כל אשר על ליבו עובר ישירות אל פיו, מבלי לערב בעניין את הראש.

זה גרם ללא מעט שערוריות, אבל לפחות לטעמי יצר דמות שלמרות שהייתה שטוחה, הייתה גם מעניינת: הוא היה יכול לכנות את בכירי הליכוד בכינוי "משפחת פשע", אבל בעוד הקוראים של לוינסון, רל"בים עד לשד עצמותיהם, עומדים ומחאים לו כפיים, להגדיר את חברי הכנסת הערבים כ"תומכי טרור".

זה אולי בלתי נסבל בחיים, אבל בטלוויזיה זה היה "אס" שסיפק ל"אופירה וברקו" כמה מהרגעים הזכורים ביותר שלה. אחד מהם קשור אפילו למרואיינת המרכזית במשדר הבכורה של "אופירה ולוינסון".

לוינסון התחיל חלש - לא מגומגם אבל גם לא נחרץ. אולי זה מפני שקשה לבלוט ליד אופירה ואולי זה מפני שהוא צריך עדיין להתרגל לפורמט. "שנינו אוהבים שריפות", הוא הכריז בפתח המשדר, אבל לאורך כל הריאיון עם איל וולדמן הוא לא הצליח לגרום למרואיין שלו לספק את הסחורה - והשאיר את הצופים עם הקו הממלכתי והמפתיע שבו בחר וולדמן לנקוט.

גם הניסיון שלו לגרור את טהוניה רובל לשיחה על "סוף עידן הדוגמנות" קרס בשידור חי: חביבי, למרות שהשותפות עם אופירה הייתה מקנה לך במדור הפופולרי של עיתונך, "ועדת המדרוג", את התואר "נמוך וטוב" - פה זה לא קורס בנושא "מדוגמנית למשפיענית, ייצוג הגוף הנשי בעידן הרשתות החברתיות". פה מחפשים פאנץ' שאפשר להדהד אחר כך באינסטגרם. לא הבאת כזה? לך הביתה. או כמו שאופירה ודאי הייתה אומרת: "נקסט".

אפילו הריאיון עם רונן צור (מעניין לכשעצמו) היה כמעט חף מהתערבות של השניים: את אופירה הצליח צור המשופשף לשתק בחנופה, אבל לוינסון אשכרה הקשיב לו - תכונה נפלאה בין שני אנשים, אבל רק בתנאי שאף אחד מהם אינו מראיין בטלוויזיה ועוד בתכנית שתפקידה לעורר פרובוקציה.

לרגע הוא מתחפש לעיתונאי, חוקר את צור לגבי האמירה שמיוחסת לשרה נתניהו על כך שהחטופים ששוחררו היו צריכים להיות אסירי תודה. רק שצור לא מספק הוכחה חותכת לכך שהדברים אכן נאמרו על ידי אשת ראש הממשלה - ולוינסון דעך להמשך הריאיון, הגיח מהאפרוריות רק לרגע קטן שבו הוא הסביר למה אופירה לא תלך לפוליטיקה: "אין שם כסף: מה שחבר כנסת מרוויח בחודש, היא עושה ביום", אולי המשפט הכי "לוינסוני" (ולמרבה הצער גם היחיד) בכל אותן שעתיים מייגעות.

אלא שכל זה היה נסלח לו אך היו השניים מספקים את הסחורה מול המרואיינת המרכזית של הערב: מירי רגב - או כמו שהיא הוצגה באריכות ובכבוד רב (נשבע לכם שאני לא מאריך, כך זה היה): תת-אלוף במילואים, שרת התחבורה וחברת הקבינט המדיני ביטחוני.

אין לי בעיה עם כבוד למרואיין, גם לא עם רשימת התארים הזאת (כולם נכונים), אבל בימים שבהם הפרסומת הכי משודרת בערוץ המארח היא בעצם תשדיר פריימריז לשרת התחבורה ("מירי תמיד צודקת", סליחה: "נילי תמיד צודקת", אבל הרפרנס ברור לכל צופה), קשה שלא לקשור בין השניים. אולי זה רק המוח הקרימינלי שלי, אבל לוינסון העיתונאי מ"הארץ" ולא השותף של אופירה, היה בוודאי שואל את אותה שאלה.

גם על כך הייתי סולח ללוינסון ואסייג, הבעיה היא שהריאיון היה משמים. רגב הסכימה שכל הנושאים באחריות לאירועי ה-7 באוקטובר, כולל בדרג המדיני (מבלי לנקוב בשם המפורש כמובן) צריכים להיחקר, לוינסון מצידו הסכים איתה שתפקידה, בין היתר, הוא לשאול שאלות קשות את הרמטכ"ל - וכולם היו מוכנים לפרוש אל שולחן השבת, אחרי פירגון למסעותיה של רגב בעולם ולרפורמת המחירים שלה בתחבורה הציבורית.

אלא שאז הופיע האקס-מיתולוגי. לא על המסך אבל בדמיוני, שלא נזקק לארכיון כדי לשחזר מהזיכרון את הפעם האחרונה שבה התארחה רגב באולפן הזה, רגע לפני ה-7 באוקטובר. ברקו הדליק אותה עד כדי כך, שבשידור חי נשבעה לו שאחרי שאמר שראשי הליכוד כמוהם כמשפחת פשע, הוא "לא יאמן את נבחרת ישראל כל עוד הליכוד בשלטון".

זה היה וואו, זו הייתה תגרה על מקום חניה ליד "לחם חביתה", זה היה "באמא לא נעשה לך כלום, כולה רוצים לדבר איתך". תאמרו שאפשר גם אחרת, בטח בשעת החסד של ערב שבת, שאמורה להיות הרגועה ביותר בשבוע? בוודאי, אבל קרבות הרחוב הללו הם הסיבה היחידה לקיומה של תכנית כזאת, אחרת - במה היא נבדלת מיתר תכניות הברברת-אקטואליה שמציפות את המסך בכל יום נתון משעות הבוקר ועד למשדר הלילה?

בפרפרזה על המשפט המיוחס לצ'רצ'יל על קלמנט אטלי, ראש ממשלת בריטניה: התכנית תמה, הזרקורים כבו - ומהכיסא הריק שליד אופירה אסייג, קם חיים לוינסון והסיר את המיקרופון מדש הז'קט החלול.