ב-20 ביולי 2011 התקבצו מספר עיתונאי מוזיקה ישראלים באחד מאולמות היוקרה של מלון "דן" בתל אביב, לקראת מסיבת עיתונאים עם פול סיימון, מגדולי המוזיקאים בכל הזמנים. התאריך המדויק חשוב כדי להיזכר בקונטקסט של אותם ימים בעיר. שבוע בדיוק קודם לכן הקימה דפני ליף את האוהל הראשון בשדרות רוטשילד, שהוביל למחאה החברתית הגדולה בתולדות המדינה. הישראלים זעקו שם על יוקר המחיה, על מחירי הקוטג' והשכירות, בזמן שההפקה של פול סיימון מכרה כרטיסים לדשא של אצטדיון רמת גן במחירים שבין 650-1,000 שקלים. למען הסר ספק: ההופעה הייתה שווה כל שקל.
רגע לפני כניסתו לחדר של הנפיל המוזיקלי, נכנסה נציגת ההפקה המקומית ודרשה מהעיתונאים לא לשאול שאלות על נושאים פוליטיים. זו הוראה חצופה, בטח במדינה כמו ישראל בה הכל פוליטי, אבל במקרה של סיימון זה נסלח מהסיבה הפשוטה: הוא באמת לא מבין בפוליטיקה. ליתר דיוק, בכל פעם בה ניסה לפעול ממניעים פוליטיים, גם אם היו מהסיבות הטובות ביותר (ובדיעבד, המוצדקות ביותר) הוא נפגע מכך, וגם המוזיקה שלו נפגעה. בהנחה שהבקשה לא לדבר על פוליטיקה הגיעה מהזמר עצמו, זו בקשה לגיטימית, הוא בסך הכל לא רצה לחשוף את בורותו או לפגוע במישהו, באחד המקומות המורכבים ביותר בעולם.
הייתי אחד העיתונאים בחדר. למען האמת, לרגע לא עלתה בדעתי המחשבה לשאול אותו שאלה פוליטית. כמה פעמים בחיים יוצא לך לשבת מול אחד מהמוחות המוזיקליים הגדולים בכל הזמנים? למה לבזבז את ההזדמנות הזאת על זוטות כמו פוליטיקה? ובכל זאת, אחד הנוכחים בחדר חרג מהכללים, ושאל את פול סיימון האם הוא מתכוון לנצל את ביקורו בישראל כדי לפגוש את משפחתו של החייל החטוף דאז, גלעד שליט. הזמר נראה מבוהל. לא מן הנמנע שהוא מעולם לא שמע את השם "גלעד שליט" לפני. בתוך רגע מפיקי האירוע לקחו את המיקרופון והודיעו שפול לא יענה על השאלה, ומסיבת העיתונאים עברה לשאלה הבאה.
השם המפורש "גלעד שליט" הספיק באותם ימים כדי לדכא את האווירה. הנה אנחנו יושבים במסיבת עיתונאים חגיגית במרחק דקות מחוף הים היפה של תל אביב בזמן שילד ששלחנו להילחם למעננו נרקב בצינוק בעזה. המחשבה הזאת חולפת בראש לפחות 134 פעמים בזמן שצופים בסרט הדוקו החדש "פול סיימון: In Restless Dreams" שעלה בשבוע החולף ב-VOD של יס. נשים, קשישים וילדים שנחטפו ממיטותיהם נמקים בשבי בעזה בזמן שאנחנו צופים בסרט תיעודי בטלוויזיה. זו מחשבה בלתי נתפסת. כביכול, זה לא אמור להשפיע על הביקורת הזאת, אבל מי שהקשיב מספיק מקרוב לפואמות המולחנות של פול סיימון כבר יודע שאי אפשר באמת לנתק את המציאות מהאמנות. אף אדם אינו סלע. אף אדם אינו אי.
פול סיימון הגיע לישראל לא מעט פעמים במהלך הקריירה, גם בגפו וגם עם חברו/שותפו/אויבו המיתולוגי ארט גרפונקל. אחת מהופעות הסולו שלו באמפיתטארון הרומי בקיסריה הוקלטה באיכות טובה והפכה לבוטלג אהוב בקרב אספנים ומעריצים מרחבי העולם. ובכל זאת, למרות שהוא יהודי שגדל במשפחה יהודית ברובע קווינס בניו יורק, היה חלק מהצמד היהודי המפורסם בעולם ואף התחתן עם בת אצולה יהודית - פול סיימון מעולם לא הרגיש שהיהדות שלו מגדירה אותו. "בכל מקום שאני הולך מתייגים אותי כיהודי, אבל אני לא מרגיש שאני חלק מהיהדות. אני לא חושב שהיהדות נמצאת בחיי היומיום שלי", אמר באותה מסיבת עיתונאים בתל אביב, "פעם מישהו אמר לי 'חג חנוכה שמח' ואפילו לא ידעתי שאנחנו נמצאים בתקופת החג".
בסרט הדוקו החדש של הבמאי המעוטר אלכס גיבני, האזכור היחיד של היהדות של פול סיימון מגיע בקטע בו מנכ"ל חברת התקליטים קולומביה בחר לכאורה לקרוא ללהקה של שני היהודים מניו יורק בשם שכבר הפך למותג: "סיימון אנד גרפונקל". עד אז הצמד הקליט תחת השם "תום וג'רי", אך חברת התקליטים החליטה לשווק אותם תחת השמות האמיתיים שלהם, עם הצליל "האתני". בחירה חסרת תקדים לאותם ימים, בהם כל צימרמן הפך לדילן.
הבחירה הזאת לא מקרית. הסרט שנמשך אמנם מעל לשלוש שעות, אבל בוחר במודע להתעלם מחלקים חשובים במורשת האמנותית של פול סיימון. הבמאי גיבני בוחר לשים דגש על הקריירה המוזיקלית של סיימון מתחילת הדרך ועד שנת 1990, ואז מדלג יותר מ-30 שנה (שכללו חמישה אלבומים יפים, מחזמר בברודווי ואיחוד מרגש ואחרון עם גרפונקל) ונוחת בהקלטות של אלבומו האחרון "שבעה מזמורים" שיצא בשנה החולפת. בזמן ההקלטות של האלבום סיימון כבר בן 80. הגיל ניכר על פניו וגופו, אבל המוזיקה מוציאה ממנו אנרגיות חיים מדהימות. לפתע, בזמן שהוא עובד עם מקהלה על אחד מהקטעים היפים באלבום, הוא מתחיל לרקוד כמו ילד בן 15. זה מקסים ומעורר השראה.
ומצד שני, לא ברור למי הסרט של גיבני מיועד. ברור שכל מעריצי סיימון, ואני ביניהם, יצפו בכל תוכן שעוקב אחרי מעלליו של הילד החי היחיד בניו יורק, שבכלל גר בבקתה ליד נהר בטקסס. ומצד שני, הסרט לא יחדש למעריצים דבר על הקריירה המוקדמת של סיימון, לא מוסיף איזה חשבון נפש חדש של סיימון הקשיש וגם התיעוד הנרחב של הקלטת האלבום האחרון אמנם נעשה במקצועיות ורגישות, אך ניכר כי סיימון המולטי-טאלנט (שבין השאר גם שיחק ב"הרומן שלי עם אנני" של וודי אלן ובסרט אותו כתב) מאוד מודע למצלמה, ומייצר בשבילה קטעים יפים אך לאו דווקא אותנטיים.
לצופים קז'ואליים שמכירים כמה להיטים של סיימון וירצו ללמוד עליו עוד, הסרט הזה גם לא מתאים. ייתכן כי מדובר בהחלטה מכוונת של הבמאי. ראוי לשים לב לכמות הסרטים שגיבני מייצר. מאז תחילת העשור הקודם ביים 35 יצירות דוקו, ביניהן כמה מעולות ממש. "הסיינטולוגיה וכלא האמונה", למשל, הוא מסוג סרטי התעודה שממש שינו את המציאות של מיליוני אנשים. ובכל זאת, קשה שלא להרגיש שהוא הגיע לסיימון כמעריץ. לאו דווקא דבר רע, אבל זה כן עזר לסיימון להציג לצופים איזו מציאות מאוד ספציפית שנוח לו להציג.
כך למשל הקשר שלו עם אשתו אידי בריקל, ממנה הוא מבוגר ב-24 שנים, מוצג כאוהב ורומנטי. היא מגיעה להקלטות האלבום, מקשיבה באוזניות להנחיות שבעלה נותן, ומתיישבת לידו לצורך חיבוק ונשיקה. זה מקסים. ומאידך, הסרט מתעלם לחלוטין מהעבודה שהשניים הגיעו לבית המשפט בשנת 2016 בתביעות הדדיות בנוגע לאלימות פיזית.
לא נעים, אבל איך אפשר להתעלם מאירוע כזה? כנראה כמו שאפשר להתעלם מקיומם של ארבעת ילדיו של פול סיימון, כולם מוזיקאים פעילים, שנעדרים כמעט לחלוטין מהסרט, כמו הוריו של סיימון שכנראה לא הייתה להם שום השפעה על חייו והצלחתו. למעשה, הפעם היחידה שאמו של סיימון מוזכרת בסרט מגיעה בעוד אחד הרגעים בהם סיימון נזכר במרמור בארט גרפונקל הצעיר, ומספר כיצד אמא שלו אמרה לו עוד כשהם היו נערים שהתחילו את דרכם בעולם המוזיקה: "פול, יש לך קול נחמד - אבל לארטי (גרפונקל) יש קול משובח". את העלבון הזה הוא לא שכח. גם בתוך העשור התשיעי בחייו, הקנאה עדיין קיימת.
הסרט קופץ מרגעי שיא, ולא מתעמק באמת כמעט באף אחד מהם. במובן הזה אשמח להמליץ על הפרק בסדרת "האלבומים הגדולים" על "גשר על פני מים סוערים" או על סרט הדוקו המעולה "תחת שמי אפריקה" של הבמאי ג'ו ברלינגר, שמתעד את הקלטת האלבום "גרייסלנד" בדרום אפריקה תחת משטר האפרטהייד - המפגש הבוטה ביותר של פול סיימון עם הצביעות של הפוליטיקה העולמית, ויציאתו כמנצח.
הסרט מתעכב רבות על הפעמים הרבות בהן התארח בסאטרדיי נייט לייב, אם כמנחה או כאורח מוזיקלי. קשה לבוא בטענות כשמראים לנו את הדואט המושלם של סיימון עם ג'ורג' האריסון ל"Here Comes The Sun" של הביטלס, אותו סיימון ביצע גם בהופעה האחרונה שלו בישראל ב-2011. מצד שני, בשביל לצפות בקטעי ארכיון נחמדים יש לנו את יוטיוב וטיקטוק, ועוד עשרות סרטי תעודה אחרים על סיימון. אגב, הם ביצעו באותה תכנית גם את Homward Bound המושלם לא פחות של סיימון וגרפונקל, והקטע הזה מרגש וטוב יותר מכל הסרט.
מצד שני, רגע יפה וייחודי בסרט סובב את היחסים שלו עם קארי פישר המנוחה, לה היה נשוי פחות משנה. "יהודי וחצי יהודיה נודדים", כפי שהוא תיאר את הקשר ביניהם בשיר הנושא של האלבום הנפלא "Hearts and Bones". הקטע מבליט את חוסר היכולת של סיימון להתמודד עם תהילה מצד אחד, ומצד שני את הקשר שנועד לכישלון מראש מצדה של פישר. אלא שאם החלק הזה כולל כמה מהרגעים הכי כנים ופתוחים בסרט, זה דווקא בזכות קטעי הארכיון של פישר עצמה, שהייתה חשופה בצורה בוטה בריאיונות, בעיקר בשנים האחרונות של חייה.
בשורה התחתונה מדובר ביצירת דוקו מפוספסת. הקטעים הטריים הרבים נותנים הצצה נוגעת ללב ל"דיוקנו של האמן כאיש קשיש". הבחירה האמנותית לעוות את הסאונד של הסרט ברגעים בהם סיימון מודה שהוא לא שומע דבר באוזן שמאל, או הבחירה לתת לו ללהג על חוסר ההערכה שלו לתרומה של גרפונקל לשירים שהצמד יצרו בסיקסטיז בזמן שהוא סובל מפגם בולט בדיבור (כתוצאה כנראה מאותה פגיעה בשמיעה) היא סוג של גאונות קולנועית, אך כיצירה תיעודית על אחד הכותבים והזמרים הגדולים בכל הזמנים זה מרגיש כמו טיפה בים. בגדול, מדובר ביצירה מעניינת, אך נשכחת למדי. בדיוק ההפך ממה שאפשר להגיד על היצירות של פול סיימון, שיישארו בלב ובנשמה של כל אחד ממי שיאזין להם לנצח.