סמי היה חבר, ידיד ואדם מאוד מיוחד. הוא לא עשה פשרות לעצמו, להשקפת עולמו ולעקרונות שהאמין בהם. הוא לא התפשר למען כבוד ומעמד אלא היה ישר עם עצמו לאורך כל הדרך. הוא היה גם אדם צנוע.
סמי היה מפלס דרך כי הוא ושמעון ובלס היו שני הסופרים העיראקיים הראשונים. סמי כתב על המעברה ועל בעיות חברתיות והיה סופר מעורב בחברה. הוא כבש את מקומו בצמרת של הספרות העברית בדין ובצדק, עם זכות היסטורית אדירה בכך שכתב על ערביי ישראל ועל ערבים בכלל גם בבגדד. הוא שם את הבעיה הערבית במלוא חומרתה על שולחן הדיונים של החברה הישראלית. לא הרבה אנשים זכו לעשות דבר חלוצי אמיתי בעל משקל כמו שסמי עשה.
סמי היה לוחם חברתי כל חייו, עוד בבגדד, שם נרדף על ידי השלטונות שעמדו לאסור אותו. הוא מילט את עצמו בשנייה האחרונה. תחילה נמלט לאיראן והסתתר בבית הקברות היהודי ומהר מאוד נמלט משם ובצדק והגיע לארץ. בארץ הצטרף ישר למפלגה הקומוניסטית בימי הזוהר שלה, והיה אחד מעיתונאי היומון הקומוניסטי.
מאוד אהבתי והערכתי את סמי. היו בינינו יחסים של כבוד הדדי. הוא היה אחד מעמודי התווך של הספרות העברית. קהילה קטנה כמו יהודי עיראק, 140 אלף איש, נתנו לחברה הישראלית לא מעט סופרים, משוררים, אנשי רוח ותיאטרון ואחד המרכזיים שבהם היה סמי, שהביאו לדעתי את דמות הערבי ואת הדמות שמכנים המזרחי, כינוי שאני לא אוהב, לתודעתו של הקורא הישראלי, המערבי ויליד הארץ.
זה באמת יום עצוב. הוא תמיד אמר לי: אלי, במשפחה שלנו מאריכים ימים. אמרתי לו, הלוואי יותר ממאה. לכן חיכיתי שימות לפחות בעוד עשר שנים.
(הביא לפרסום: שגיא בן נון)