בניסיון לשווק את הפרק האחרון של "חולי אהבה", סדרה שלא ממש ניפצה את תקרת הרייטינג, אם להתבטא בעדינות, נקראה איילת זורר אל הדגל לתכנית "שש עם עודד בן עמי". הכותרת שמתחתיה הכריזה: "המודעות למחלה עלתה בעקבות הסדרה". בנוסף סיפרה זורר כי היא מקבלת תגובות נרגשות מנשים שלקו בסרטן השד. זה חשוב, אבל כשעוברים מאגף תשדירי השירות אל מחלקת הדרמה, מה נשאר לנו מ"חולי אהבה"? ובכן, בעיקר טעם של החמצה.
ב"חולי אהבה" היו כל המרכיבים הנכונים ליצור מהם יצירה טלוויזיונית גדולה: אנסמבל שחקנים נהדר, שני כוכבי על לדמויות הראשיות, כולל כמה הברקות ליהוק בתפקידי המשנה, ואפילו סיפור אהבה לא שגרתי על רקע המחלקה האונקולוגית. עם מה נשארנו מכל זה? עם מוצר שמפלרטט עם מחוזות הטלנובלה.
רגעים של חסד
דווקא הפרק האחרון היה מהמוצלחים יותר. למה? כי הרומן בין מיכה חדאד, פוליטיקאי מצליח שלקה בסרטן השד, לד"ר עמליה לוי, כירורגית שתוך כדי האבחון שלו, מאובחנת בעצמה כחולה - היה מעניין ומעורר הזדהות. רציתי שיצליח להם - שהיא תיפטר מהגרוש הדאגן על גבול הטרחנות שלה ושהוא ייפטר מאשתו הבוגדנית - ושניהם ביחד יחלימו וירכבו לעבר השקיעה.
ברגעים שבהם תפסה מערכת היחסים בין השניים את תשומת הלב, אכן היה יופי אמיתי על המסך, אולי בגלל שגם עמוס תמם וגם איילת זורר הם מהאנשים שאלוהים נגע בהם, עם כריזמה כזאת, שדי בדיוקנם כדי לגרום לצופה לבהות במסך.
רק שרגעי החסד הללו, כמו הרומן עצמו, נגוזו מהר מדי והתרסקו לתוך שני הבורות הגדולים שהסדרה זיגזגה ביניהם - הראשון הוא מעין הפרעת קשב וריכוז שנבעה מרוב רצון לתפוס מרובה (פוליטיקה, סכסוך ישראלי ערבי, זהות מגדרית, משבר גיל ההתבגרות וגיל המעבר, ענייני מגדר, זהות מזרחית בחברה מערבית, גירושים, פמיניזם, רווקות מאוחרת - כל אחד מהם די בו כדי לזכות בסדרה משלו). השני הוא דיאלוגים מביכים, על גבול החוסר אמינות. כך לקראת הסיום כשד"ר לוי שוכבת במיטה עם שני ילידיה, כולם יחדיו צופים במיכה חדאד ומדברים על הרגשות שלה כלפיו, כך בריב בין מיכה לאשתו, בדיאלוגים בין עמליה לעדי, אחותה הפרועה והאומללה (נלי תגר) ועוד.
אם לנקוט בלשון השאולה מעולם הרפואה, הרי שכתיבת דיאלוגים היא תת-התמחות בתוך התסריטאות - ו"חולי אהבה" פשוט התרסקה בכל פעם שבה ניצבו שתי דמויות זו מול זו וניסו לנהל שיחה.
מונולוגים מהכימותרפיה
גם הפרק הזה הפגין הפרעה דו קוטבית נדירה: המונולוג של זורר-לוי במהלך הפרזנטציה שעסקה בעתיד המחלקה היה מצוין, בעיקר מפני שהצליח לאבחן את אחת מבעיות היסוד של המערכת: רופאים מומחים שמתרסקים אל התהום הפעורה בין הידע המקצועי העצום שיש להם, לאפס ביחסי אנוש, שנדרשים כל כך בתחום שעוסק - לפני ואחרי הכל - בבני אדם. אתם יודעים, היצורים המורכבים האלה שצריכים שתחזיק להם את היד ותסתכל להם בעיניים הרבה לפני שתפענח להם את הסי.טי.
במונולוג הזה זורר הופכת לנגד עינינו ממומחית יהירה לחולה מפוחדת - עד שנדמה שהיה שווה לסבול את כל העונה של "חולי אהבה" רק בשביל שתי הדקות האלה.
מה חבל שבהמשך הפרק, נושא תמם-חדאד את המונלוג שלו בנואם הניצחון בבחירות, שהופך לפרזנטציה של גבריות חדשה ומודעת לעצמה. מילא שזה היה מביך (ולא רק בגלל שאני סבור שלגבר מהסוג הישן מסוגל להציע לעולם הזה יותר מאשר נכות רגשית), זה היה כל כך לא אמין, על גבול הגרוטסקי ממש.
זה לא היה הדבר הלא אמין היחיד בסדרה, או אפילו רק בפרק האחרון שלה. קחו למשל את שאלת יחסי המין, עניין מתבקש ברומן בין שני אנשים בני חמישים (היא קצת יותר, הוא קצת פחות). אם כבר העזתם למקם רומן במקום כל כך לא שגרתי, האם לא היה מקום לעסוק גם בשאלה כיצד מתמודדת מערכת היחסים עם דימוי הגוף שנפגע בגלל המחלה?
פתחנו בריאיון של זורר אצל עודד בן עמי - ובו גם נסיים: זורר נשאלה האם תהיה עונה שנייה לסדרה, והביעה תקווה שקשת תחדש אותה לעונה נוספת. ובכן, ממש כמו בחיים עצמם: הסדרה הזאת סבלה ממחלות קשות כל כך, עד שמוטב להניח לה לגווע בכבוד, כל עוד נותרו ממנה כמה זיכרונות יפים.