בקצב הקורנפלקס

בהיעדר כמות מספקת של סרטי טלוויזיה נחותים על תיכוניסטיות שנכנסות להריון, מדרדרות לזנות או חולות במחלות סופניות (שהגדולה שלהם טמונה, למי שטרם התמכר לז'אנר, בסצינת ארוחת הבוקר הייצוגית בה מסרבת הבת השוררת לטעום מהפנקייקס ונוטשת את הזירה בטריקת דלת לפני שנגמרה הארוחה, האמא לא מפסיקה לשטוף כלים לרגע ואילו האח הקטן עושה איזשהו מעשה קונדסי עם הקורנפלקס), ניאלץ להסתפק הפעם בסרט קולנוע כושל שנראה כמו סרט טלוויזיה. כמו שמישהי פעם אמרה, אם אין לחם – תאכלו רייס-קריספיז.

בסרט "אוהבת לא אוהבת" ('96), שישודר ביום ראשון (7 בינואר, 19:40) בערוץ הסרטים, מגלמת קלייר דיינס תולעת ספרים יהודיה (נו בטח, אנחנו עם הספר, לא?), חנונה וביישנית שנתקלת לראשונה בחייה בגילויי אנטישמיות (מדוסון לירי – לא פחות ולא יותר!!!) בתיכון היוקרתי שהיא לומדת בו במנהטן. אם זה לא מספיק מבאס, היא גם נזרקת על ידי החתיך של השכבה (ג'וד לו) עקב היותה יהודונית והיותו אפס, וכמו תמיד, היא רצה להתנחם בזרועותיה של סבתה האהובה ניצולת השואה, שלמרבה הצער מגלמת אותה ז'אן מורו, שעדיף לזכור אותה מימי "ז'יל וז'ים" מאשר בתור סבתא של קלייר דיינס.

כצפוי, יש פה הרבה סימבוליזם בלירה, פלאשבקים פתטיים לשואה, דיאלוגים לא אמינים, דמויות סטריאוטיפיות ומערכת יחסים הרבה יותר מדי קרובה בין נערה לסבתה. אם חושבים על זה, בטח בגלל זה ג'וד לו זרק אותה ולא בגלל שהיא יהודיה. מבחינתנו, לפחות, העיקר שזה פתטי, רדוד, דידקטי, ועל כן – משעשע, כמעט כמו סרט טלוויזיה טוב לשעות אחר הצהריים. חבל רק שאנה פראנק לא אהבה קורנפלקס.