וידום עם ישראל

הכאב על אובדן ילד הוא כאב שלא ניתן להעלות על הדעת. התגובות של הדמויות התנ"כיות לאובדן ילדיהן משקפות את סוגי התגובה השונים לטרגדיות כאלו. בפרשת השבוע, פרשת שמיני, אנו קוראים על סיפור מותם של שני בני אהרן, נדב ואביהו, שעליהם נאמר: "ויקריבו אש זרה אשר לא צוה אותם לפני ה'" וכתוצאה מכך: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'".

בניו של אהרן אינם הדמויות התנ"כיות היחידות שֶמתות בחיי הוריהן. פשט הפסוקים בספר בראשית מלמד על כך שהבל נרצח בידי קין בזמן שאדם וחווה היו עדיין בחיים. עשו, לעומת זאת, נמנע מלהרוג את יעקב בחיי יצחק, ככל הנראה כדי למנוע כאב מאביו. כשילדיו של יעקב מראים לו את כותונת יוסף המלאה בדם, התורה מתארת את תגובתו של יעקב: "ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים. ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם" (בראשית לז, לה).

ברמה הלאומית, מקביל הנביא ירמיה בין אבלו של יעקב לזה של רחל הממתינה על אם הדרך לבניה: "רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו". בדיוק כפי שיעקב סירב להתנחם על אובדן בנו, כך גם רחל מסרבת להתנחם על אובדן בניה. קשר זה נועד להקביל בין איחודו של יעקב עם יוסף, לבין האיחוד העתידי בין רחל לבין עם ישראל, בניה, החוזרים מהגלות.

אולם, ההתייחסות לאובדן בפרשתנו הוא שונה. הטקסט המקראי מתאר את תגובת אהרן בשתי מילים: "וידום אהרן". האם שתיקתו היא תיאור של קבלת הגזירה (לפי רש"י), התנתקות רגשית (לפי האברבנאל) או תגובה משנית כפי שהרמב"ם אומר: "שהיה בוכה בקול ואז שתק"? בכל מקרה, ברור שהתנ"ך משתמש במילה "וידום" במקום במילה "וישתוק", שכן יש הבדל בין שתיקה שהיא אקט פיזי, לבין "דממה" שהיא אקט רגשי. הדממה של האב ששכל את בניו, עומדת בניגוד גמור לתגובת העם המתוארת פסוקים בודדים קודם לכן: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (ט, כד).

בצל טבח ה-7.10 נאלצנו כחברה להתמודד עם מאות מקרים של אובדן. הורים רבים מדי איבדו את היקר להם מכל, ילדים רבים מדי נכנסו לחיים ארוכים של יתמות ושכול. ישובים שעשרות אחוזים מהם הלכו ולא ישובו לעולם. וידום עם ישראל.

במשך חודשים ארוכים התגייסנו כולנו לעשות משהו, כי לא יכולנו למצוא את המילים. אנחנו ב'עתים' פעלנו כדי לסייע למשפחות לקבור את יקיריהם ללא פרוצדורה ובירוקרטיה מיותרת. ליווינו מקרים קשים בהם הוחלט לקבור את אלו שנרצחו בשל היותם יהודים, מחוץ לגדר בגלל שמעמדם הדתי היה בספק.
יתכן ששתיקתו של אהרן סימלה שתיקה של חוסר ידיעה ביחס לעתיד. אהרן בהה בילדיו, כשהוא אינו יודע למי יהיה אכפת מהם ולמי יהיה אכפת ממנו. זה מצב בלתי נסבל, וכזה שב"ה, ובעזרת רבים וטובים הפועלים לשפר את שירותי הדת בישראל, הופך לפחות ופחות נפוץ בישראל.

הכותב הוא יו"ר ומייסד ארגון עתים