הציבור החרדי מעסיק רבות את החברה הישראלית וסוגיות שילובו במארגי החברה, לרבות הצבא ועולם התעסוקה, עומדים בדיונים ומחלוקות רבים לאורך השנים וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה. לחוי ארנפלד אין כל דילמה. למרות שגדלה במשפחה חרדית לא ציונית, כבר שנים שהלאומיות הישראלית יקרה לליבה מה שמתבטא בפעילות למען משפחות שכולות, בשירות בנה בצה"ל ואפילו בגיוסו של בעלה לצבא כשהוא עמוק בעשור החמישי לחייו.
"גדלתי בבני ברק במשפחה חרדית קלאסית וקיבלתי חינוך ליטאי ולא ציוני", אומרת ארנפלד (44) שבגיל צעיר מאוד הכירה את משה אליו נישאה. שנתיים לאחר החתונה הם יצאו לשליחות חינוכית ברוסיה מה שערער את השקפת עולמם.
"דווקא שם בגלות", היא נזכרת, "ראינו כמה מדינת ישראל היא ערך חשוב. הדבר התחדד לנו מאוד כשהשתתפנו בטקס יום הזיכרון שנערך בשגרירות ישראל. לאט לאט הבנו שחלק מהתפיסות עליהן חונכנו לא נכונות ושגם למי שלא שומר תורה ומצוות יש עולם ערכים עשיר. שבנו לארץ והמשכנו לקיים אורח חיים חרדי אך השינוי בנו כבר החל להופיע".
לחוי ומשה שגרים בבית שמש נולדו שלושה ילדים ועם השנים המשפחה עברה תהליך ארוך במהלכו המשיכו לקיים אורח חיים דתי הדוק ולצידו הפכו גם לציונים. אולם הם לא הסתפקו בהגדרות והשקפות בלבד אלא החליטו לממשם גם באופן מעשי.
חוי הקימה מיזם לייעוץ והכוונה לנשים חרדיות המעוניינות לרכוש השכלה אקדמית והיא משתפת פעולה, בין השאר, עם מוסדות אקדמיים לצורך קיום מסלולי לימוד שמתאימים לאורח החיים החרדי. לצד זה היא פעילה גם במיזמים חברתיים נוספים כמו "אבנים עם לב אדם" במסגרתו מתנדבים מניחים חלוקי נחל עם מסרים של אחדות ואהבה על קבריהם של חללי צהל ונרצחי פעולות איבה. בשנה שעברה הונחו למעלה מ-30 אלף אבנים והשנה, על רקע המלחמה, צפוי מספר חלוקי הנחל להגיע ל-100 אלף.
לדבריה, "משתתפות בזה חברות עסקיות רבות וגם קשת רחבה של מתנדבים - דתיים, חילונים, מסורתיים, חרדים, ימנים שמאלנים, צעירים ומבוגרים. זו אמירה ברורה למשפחות השכולות שהן לא לבד. השנה נרתמו גם בתי ספר וקהילות מהתפוצות בשיתוף משרד החוץ. המיזם הזה מראה את מגוון האנשים הטובים שיש בעם ישראל".
מיזם נוסף הקשור לשכול אותו היא מפעילה כבר שנים רבות הוא הכיסא הריק שבו היא מאפשרת למשפחות שכולות - לאלמנות ויתומי המלחמה - לקיים יחד את ליל הסדר במגוון מלונות על מנת שיתמכו אלה באלה.
ברמה המשפחתית, זהותה הציונית הובילה אותה לשלוח את ילדיה למסגרות דתיות לאומיות ולפני מספר חודשים בנה הבכור אף התגייס להנדסה קרבית. בסביבה החרדית לא כולם מרוצים מפעילותה הענפה ולא פעם נתלו כנגדה פשקווילים. עם הוריה ומשפחתה המורחבת הם למדו עם השנים כיצד ליישב את המחלוקות, "כל הורה אוהב שהילדים הולכים בדרכו. ההורים שלי לא שמחו על הדרך שבחרנו אבל שני הצדדים למדו לכבד כל אחד את דרכו של האחר".
בוקר שמחת תורה היה עבורה מבהיל במיוחד, "בבוקר עוד התלבטנו איזה קוגל לאכול בקידוש של שמחת תורה ופתאום קיבלנו שיחת טלפון מהבן שלי. זה היה מאוד מבהיל שהוא מתקשר בחג אבל הוא מיד הזהיר אותנו לא לצאת מהבית והסביר לנו על המצב במדינה. הבנו שאנחנו באירוע בסדר גודל אחר".
מלבד המיזמים הנוכחיים שאותם רק חיזקה בעקבות הטבח והמלחמה, בעקבות המציאות החדשה שנכפתה על המדינה היא החליטה להקים שני מיזמים נוספים, "הקמנו מערך של ליווי משפחות בלוויות. המתנדבים שלנו נמצאים כמעט בכל לוויה ומסייעים בארגון ובתמיכה במשפחות. מיזם נוסף הוא פארק נטיעות בלוד, 'לטעת בלב', שבו אנחנו מנציחים את נרצחי הטבח ואת חללי צה"ל. ליד כל עץ שנשתל מונח שלט עם שמו של החלל וקוד QR שיוביל לאתר שיספר את סיפורו של החלל".
שינוי נוסף שנולד בעקבות הטבח היה לא פחות מהחלטת בעלה, משה, להתגייס לצה"ל בגיל 46. בצעירותו הוא הוכר כאברך ולכן קיבל פטור מגיוס, אך הרצון לסייע למדינה בעקבות אירועי השבעה באוקטובר הכריע את הכף.
"מאז שהבן שלנו התגייס", מספרת חוי, "תחושת ההחמצה שלו גדלה. הוא היה מאוד מעורב בגיוס הבן ובשירות שלו אבל השלים עם ההחמצה. כשפרצה המלחמה והוא שמע שיש מסלולים לאנשים במצבו הוא החליט לקפוץ לתוך המים. הוא סיים שירות מקוצר בשלב ב' בתנאי פנימייה והוא צפוי להשתלב במערך המילואים ככל הנראה בחיל האוויר".
על החשש במגזר החרדי שגיוס לצה"ל יפגע בזהותו הדתית היא אומרת כי "אי אפשר להתעלם מהחשש הזה שיש לו מקום. המגזר החרדי פחות מתפשר ומתגמש. זה חלק מה- DNA שלו. מעבר לזה, הצבא לא יכול כיום לקלוט את החרדים ברמת התאמה מלאה. חשוב גם להדגיש שאנחנו צריכים את לומדי התורה עם כל הזכויות הגדולות שלהם.
"מנגד, אי אפשר להגיד שכל הציבור החרדי לומד בישיבות או בכוללים. גם התרבות המערבית משפיעה על רבים במגזר ואם עד השבעה באוקטובר אולי עוד היה על מה להתווכח, אחרי הטבח הרבה מאוד מיתוסים התנפצו והצבא באמת צריך עוד חיילים".
את השינוי בנושא הגיוס היא חושבת שניתן לבסס על ההצלחה בעולם האקדמיה, "אני מאמינה בנשים החרדיות. אנחנו שותפים לשינוי פני ההיסטוריה של מדינת ישראל. הנגשת השכלה ושיפור המצב הכלכלי של משפחות חרדיות רבות מניע שינויים רבים. אנחנו עדיין לא ממצים את הפוטנציאל גם בגלל הגבלות מצד ההנהגה החרדית ולצערי יש גם חסמים מהצד השני, באקדמיה, כמו האיסור בחלק מהמקומות למסגרות נפרדות לנשים. אבל אני אופטימית מטבעי כי השינוי כבר קורה".
לצד זה, כמי שמרצה ומעבירה סיורי היכרות עם המגזר החרדי, היא משוכנעת שהחברה החרדית כולה עוברת תהליך עמוק שיבוא לידי ביטוי במישורים רבים, "יש שינוי בחברה החרדית שמגיע מלמטה. אני פחות מאמינה שהתהליך יצמח מרבנים והעסקנים אלא מהציבור שמבציע ברגליים. הפרט החרדי מוצא את הדרך להשתלב בעולם ההשכלה, התעסוקה וגם בצבא. המהפכה כבר כאן".