זומבי

ישראל סגל עבר מעיסוק קדחתני בעריכת סדר היום האקטואלי להנחיית תוכנית תרבות. בישראל של היום זה שוס. שיחת היום. פיסת ניוז ששווה כותרת ראשית. תעברו שוב על עיתוני סוף השבוע. הכל שם. בהוויה השוררת סגל הוא סוג של עב"מ, זומבי מטורף שוויתר על הון רב מתוך איזושהי גחמה פרטית לא מובנת בשביל להתחיל את חייו מחדש במקום אחר.

כך גם מתייחס סגל עצמו לעניין. נדמה שיותר משהוא הסביר בפתיחת התוכנית ללקוחות הוותיקים שלו את חדות המעבר הלא מפוענח הזה אל העולם הביזאר של התרבות, הוא קודם כל שיקף החוצה את מערכת התירוצים הפנימית שהתנהלה בתוכו במרוצת ימי ההשקה של התוכנית. אמנם תרבות - אבל לא מנותקת מהקשר. מציאות - אבל מזווית אחרת. אל תדאג, הוא כמו מרגיע את עצמו, זוהי רק גמילה חלקית ולזמן מוקצב בלבד. זוהי תוכנית תרבות מתנצלת מראש. סגל הוא בעצם גשש בלש בפעולה. סוכן חשאי של אנשי החדשות שהוצב במשימה מאחורי קווי האויב בעולם המטאפורי.

הפאנל המרכזי בתוכנית (ערוץ 2, שבת, 13:00) ניהל דיון עקר ולא ממוקד סביב תפקידו של האינטלקטואל בחברה. פרופסור שלמה זנד (לראות את פניו כשסגל העליב אותו בתואר ד"ר, היה שווה צפייה בתוכנית כולה) הביא עימו את הארסנל המרקסיסטי שלו והושב ליד רוויזיוניסט כאהרן מגד, שראה בו סדין אדום מזדמן להתנגחות ולמיצוי דין היסטורי. לאורך השיחה הקנו אבירי השולחן העגול חשיבות כה רבה לדעתו של נהג המונית הממוצע, עד שחסרונו של אחד כזה בהתפלמסות הנוכחית כבר נתפסה בעיני כחוסר מקצועיות זועקת של עורך התוכנית. וכמובן בתרבות, כמו בפוליטיקה, צריך שורה תחתונה, מסקנה. אז המסר הדידקטי התורן (ולמרות שסגל הבטיח אישית בפרומו שלא יהיו כאלה) היה שלפני הכל האינטלקטואל, כמו כל אדם, הוא תבנית נוף ביתו ומולדתו. וואו! מקורי, חדשני. טשרניחובסקי מתהפך בקברו.

לאחר כתבת דיוקן קצרה ולא מעמיקה על פועלה (וחבל שלא על דמותה) של תרצה יובל ז"ל, עלה על הפרק נושא האתוס הצבאי. תא"ל אלעזר שטרן, קצין חינוך ראשי, אחז בנשקו מן הצד האחד, ומצידו השני של המתרס אחזו היטב במצפונם המפותח מיכל פונדק, מארגון "פרופיל חדש", ורוני ברקן, סרבן גיוס. דיון לא היה שם. לחוסר מזלם של פונדק וברקן הם קיבלו פתחון פה של שתיים וחצי שניות, בעוד שטרן, תוך זחיחות דעת מקוממת ממש, חגג על פני האייטם כולו - דקות טלויזיה שהמחישו בצורת מביישת וחסרת תקדים מהי מדיה מגוייסת במשטרים אפלים.

והיה גם יבוא ישיר לתוכנית מהשיח הפוליטי. פינת הפרשנות. הוסבר לצופים כי מינויו של שמעון אדף כעורך ראשי בהוצאת כתר הוא חלק מרענון שורות שעוברת הסיפורת העברית. אך אם המינוי הוא חלק מתופעה, מדוע לא מוצגות דוגמאות נוספות לכך? ומדוע באמת אין דוגמאות נוספות לכך? ואולי כשרונו של אדף הוא ייחודי? ואם כן, מדוע משאירה ההוצאה את יגאל שוורץ מאחורי גבו? ומדוע לא מבקשים את תגובתו של שוורץ שהספיק להתארח בפאנל הראשון? אלו שאלות הכרחיות לבניית שיחה מעניינת ורלוונטית. אבל שטויות. העיקר שיש כותרות. העיקר שאפשר לצאת בהכרזות. הרי בתרבות, כמו בפוליטיקה, הכל עניין של סיסמאות. סחתיין, סגל, אבל בפעם הבאה אנחנו רוצים גם דיווח על התופעה הנפוצה של עיתונאי בודד שעבר להגיש תוכנית תרבות.