ארבעת הסרטים הכי חדשים ושווים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שעדיף לשמור ממנו מרחק)

רק לעתים נדירות סרט פעולה תוצרת פינלנד זוכה לתהילה בינלאומית. זה קרה ל"Sisu", שבשנה שעברה זכה להפצה מסחרית רחבה באמריקה ונהנה מביקורות משתפכות - 94 אחוז ברוטן טומטוז. הוא לא הוקרן בארץ בשום מסגרת, אבל עכשיו הוא זמין אצלנו בנטפליקס.

הלהיט המלחמתי הזה נקרא בשם מושג בפינית, שאין לו תרגום מדויק - משהו שהסרט חוזר עליו פעמיים. לפי ההסברים כאן ובגוגל, מדובר בכוח רצון יוצא דופן, שלא נשבר גם כשעומדים מולו כוחות חזקים בהרבה.

במקרה זה, ה"SISU" שייך למעין גרסה פינית של ג'ון רמבו, שנע ונד בלפלנד בסיומה של מלחמת העולם השנייה, ומוצא עצמו מול עשרות חיילים נאצים. הם חושבים שיכסחו אותו בקלות, אבל הוא מצליח לחסל אותם אחד-אחד בזכות התושייה והיצירתיות שלו. את הסרט ביים יאלמרי הלנדר, קולנוען פיני שכבר הספיק לביים את מותחן האקשן ההוליוודי "נשיא על הכוונת", וכאן חזר למולדתו כדי להוכיח שגם עם תקציב נמוך יחסית בסטנדרטים הוליוודיים, אפשר ליצור כמה סצינות אקשן לפנתיאון. "SIsu" הוא שיעור בניצול משאבים - כך מפיקים את המיטב מסרט עם גיבור בודד, שתקציבו הוא שישה מיליון יורו "בלבד".

הגיבור עצמו לא פוצה פה, אבל הנאצים מדברים ביניהם אנגלית. יש בסרט עוד כמה דברים מגוחכים, ולפעמים גם נראה שהוא נועד לפינים בלבד: גם בגלל ההתעקשות להדגיש בפנינו שוב ושוב שאי אפשר לתרגם את המושג "SISU", אם כי נראה לי שגיבורים נטולי חת יש גם בשפות אחרות; וגם כי נדמה שהמטרה העיקרית כאן היא לפאר את הגבורה הפינית מול הנאצים, לרומם את המורל הלאומי ואולי גם לטעת באומה ביטחון שבעתיד יוכלו לעמוד כך מול פוטין.

ובכל זאת, הסרט שווה צפייה. הוא קצר יחסית, כשעה וחצי, ופעם בכמה דקות הורגים נאצים בדרכים שאפילו ב"ממזרים חסרי כבוד" לא חשבו עליהם. וזו אולי המעלה הכי גדולה של "SISU": בימים כאלה, כיף לראות סרט שיש בו שחור ולבן - טובים ברורים ורעים מוחלטים, והטובים מכסחים לרעים את הצורה. אפילו כשזה קורה בלפלנד הקפואה, עדיין אפשר לראות בזה סוג של תרפיה.

סוף כל סוף, כמעט שנה אחרי שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן, עלה "אנטומיה של נפילה" בהפצה מסחרית באולמות הקולנוע בישראל. בחודשים שעברו מאז הבכורה המוצלחת שלו בריביירה הוא גם הספיק לזכות בשלל פרסים נוספים, בראשם האוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר. ז'סטין טרייה, שגם ביימה, כתבה אותו יחד עם בן זוגה בחיים ארתור הררי. הפסלון הזה הגיע להם, ולמעשה הם ראויים לכל פרס אפשרי. מדובר ביצירת מופת מדהימה - אחד הסרטים הטובים של השנים האחרונות.

כמשתמע משמו, הסרט עוסק בסופר כושל הנופל למותו. זוגתו, סופרת מצליחה הרבה יותר, נדרשת להוכיח את חפותה. על פניו, זו דרמת בית משפט/פשע אמיתי החוקרת את נסיבות המוות. למעשה, זה סרט על הרבה יותר מכך - על השבריריות של האגו הגברי, על יחסי כוחות בזוגיות ועל כך שתמיד יש נקודות מבט שונות לכל סיפור. טרייה, שכבר המחישה בסרטיה הקודמים כי היא מן הבמאיות הטובות בצרפת, מיטיבה לדלג בין הפרספקטיבות ולמרות המשתמע משמו, "אנטומיה של נפילה" מציג שימוש עילאי בכל אמצעי המבע - בימוי, עריכה, משחק, מוזיקה וכיוצא בכך. אם כבר צפיתם - רוצו לראות שוב על המסך הגדול. מניסיון, הסרט רק משתפר בצפייה שנייה. כיף לשמוע שהוא זוכה להצלחה מסחרית נאה בקופות ישראל. אם עוד לא ראיתם - למה אתם מחכים?

סרטו התיעודי של אסף לפיד עושה סיבוב בסינמטקים לפני שיעלה בכאן 11, וכדאי לתפוס אותו על המסך הגדול. בתוך רצף אינסופי של יצירות על השואה, מ"אזור העניין" ועד הסדרה החדשה "We Were the Lucky Ones", דוקו השואה הזה מצליח לבלוט ולרתק.

זה סיפור על יחיאל פיינר, המוכר גם כיחיאל די-נור המוכר גם כק.צטניק, הסופר הפולחני והשערורייתי, שורד אושוויץ שההתעלפות שלו במשפט אייכמן היא בעיני אחד הרגעים המדהימים ביותר שאי פעם תועדו בידי מצלמה בישראל. אך אם חשבתם שזה רגע השיא של הסרט - זה המאורע המחולל שלו. ואם חשבתם כי שואה זה משעמם, אז בשלב הזה נכנס לתמונה LSD, הסם שאיפשר לגיבור הסרט להתמודד עם הפוסט-טראומה שלו, והופך את "השיבה מפלנטה אחרת" כולו לסרט על טראומה ועל פוסט טראומה - לא רק של הסופר שעומד במרכזו, אלא של כולנו כחברה.

*המלצת אורח מאת ניל ועמית סלונים

הולנד ידועה בגבינות שלה, בקבקבים, בטחנות רוח ובמקומות מסתור בעליית גג. דבר אחד שההולנדים פחות ידועים בו הוא סרטי אנימציה. ובכל זאת, בשנת 2022 יצא בהולנד סרט אנימציה בסגנון סטופ-מושן בשם "אוינק", שהצליח לעשות משהו שקשה לעשות - להביא למסך את האכזריות של תעשיית הבשר, בדרך חביבה שתהיה מתאימה אפילו לילדים. כעת עולה הסרט לאולמות בישראל, אך ורק בגרסה מדובבת לעברית.

במולדתו, היה הסרט הצלחה גדולה וזכה בשלושה פרסי "עגל הזהב", האוסקר ההולנדי, כולל בקטגוריות הסרט, הבימוי ועיצוב ההפקה הטובים ביותר. למען הסר ספק, זו הפעם הראשונה שסרט אנימציה זוכה בכל אחד מהקטגוריות האלה. הוא גם רשם נוכחות בקמפיין של האוסקר האמריקאי, והגיע לרשימה המקוצרת בקטגוריית סרט האנימציה הארוך, אך נכנע למתחרים מאולפנים ענקיים כמו נטפליקס, דיסני ושות'.

הסרט עוקב אחר סיפורה של באבס, ילדה הולנדית קטנה וצמחונית, שמקבלת מסבא שלה מתנת יום הולדת ייחודית: חזרזיר קטן בשם "אוינק" (במקור ההולנדי הוא נקרא "קנור"). באופן טבעי הילדה והחזרזיר הופכים לחברים הכי טובים, עד שמגיעים לטוויסט האפל - סבא שלה מתכוון להפוך את החזרזיר החמוד לנקניקיות טעימות. היינו פמלייה של שלושה טבעונים באולם, ובאופן מפתיע דווקא אנחנו ידענו לזהות את הטוויסט מראש - בעוד שאר האולם הופתע מהאכזריות שנראתה לפתע על המסך.

כמו מטחנת הבשר המיושנת בה משתמש הסבא, גם האנימציה כאן פשוטה יחסית וחפה מטכנולוגיה עתידנית. לא מדובר ביצירת פאר, ואת הרעיון הבסיסי, כולל החזרזיר החמוד, כבר ראינו בעבר בצורה אינטליגנטית ומורכבת יותר בלהיט הניינטיז "בייב" - ובכל זאת, מדובר בסרט שלא כדאי לפספס.

הסרט מרגש באותנטיות שבה הוא מציג קשר משפחתי לא אידיאלי, אך אמין לכל אורכו, ובעיקר - כזה שאפשר להזדהות איתו. גם אם לא תתאהבו בחזיר השובב והמצחיק, אתם בטוח תתרגשו מהקשר של באבס ואמא שלה, שהוא הכל חוץ מקשר הוליוודי דביק, וזה הקסם שלו. "אוינק" יישאר אתכם קצת זמן אחרי שתצפו בו, מהרגע שתצאו עם חיוך בגלל "הסוף הטוב", ועד שתבינו שזה ההפך מטוב.

ספיישל מיוחד לקראת החגים המתקרבים - אזהרות על לא פחות משלושה סרטים, ועוד נשארנו עם עודף - "קרב אוויר", עליו נפרסם מחר ביקורת נרחבת יותר.

נתחיל ב"איש הקוף", שעלה כבר בשבוע שעבר. פעם בכמה שנים, עולם הקולנוע נוטה להשתפך על סרט מכות לא-הוליוודי כלשהו. אולי ככה, המבקרים יכולים לרקוד על שתי החתונות - גם להוכיח שהם גברים שבגברים, כי הם אוהבים סרטים על אגרופים, וגם להמחיש שהם בכל זאת ליברלים ורחבי-אופקים, כי הם מכירים ואוהבים להיטים בשפות אקזוטיות.

פעם זה היה "אונג-באק" התאילנדי, פעם זה היה "הפשיטה" האינדונזי ועכשיו זה "איש הקוף" ההודי, סרטו הראשון כבמאי של דב פאטל ("נער החידות ממומבאיי"), שגם מככב בו. בכל פעם, הסרטים האלה עולים לאקרנים נישאים על גל של תשבוחות שמכתירות אותם כסנסציה חסרת תקדים, וכל פעם מחדש - הצפייה בהם מאכזבת.

זה נכון גם לגבי "איש הקוף". הוא נקרא בשמו של גיבורו, צעיר הודי מרקע חברתי נמוך העוטה על עצמו מסיכה של גורילה, ויוצא למסע נקמה במי שפגעו במשפחתו.

לזכות הסרט ייאמר שיש בו עושר ויזואלי, חברתי, תיאולוגי וגם פוליטי - הוא מתגלה כמתקפה חריפה על שלטונו הלאומי של מודי, ראש ממשלת הודו ואחד החברים הכי טובים של נתניהו, מה שכנראה ימנע את הפצתו במולדתו של היוצר.

הבעיה היא שהעומס מכריע את הלהיט, ו"איש הקוף" הופך כבר בשלב מוקדם שלו לבלגן מבולבל ומתיש. הסנגורים שלו טוענים - נכון, התסריט לא משהו, אבל האקשן מפצה על כך. ובכן, מנסים למכור לנו את הלהיט הזה כתשובה ההודית ל"ג'ון וויק", אבל באופן אישי ולמרות הפיתוי לעשות חריזה שכזו, סצינות הפעולה ממש לא גרמו לי להכתיר את "איש הקוף" כ"סרט סוף". כמו ב"אונג באק" ו"הפשיטה", גם פה לא הצלחתי להבין על מה ההתלהבות. נוסף לכך, האלימות כאן גרפית, קיצונית ובטעם רע - לא ברור בשביל מה זה טוב. ובכל זאת, נראה שאיש הקוף פה כדי להישאר, ולאור ההערכה הגלובלית - בקרוב נקבל סרט המשך.
*************
בשעה ש"איש הקוף" מנסה להתניע סדרת סרטים טרייה, "מכסחי השדים: אימפריה קפואה" מנסה לסחוט את טיפות המיץ האחרונות מסדרת הסרטים שהתחילה בשנות השמונים ואז התחילה מחדש לפני שלוש שנים עם "מכסחי השדים: החיים שאחרי".

בדומה ל"איש הקוף", ולסרטים רבים בעת האחרונה, גם "מכסחי השדים: אימפריה קפואה" מנסה יותר מדי - גם להחזיר אל המסך את הכוכבים של הלהיט המקורי, בראשם ביל מוריי ודן אקרויד; גם לפתח את הדמויות וקווי העלילה של הסרט הקודם, שהציג לנו דמויות של מכסחי שדים חדשים; וגם להוסיף לקלחת עוד שלל דמויות, והכל על רקע סיפור מסגרת מסורבל להחריד, שמתאר כיצד כוח קדום מתעורר לחיים ומאיים על שלוותה של ניו יורק. גם פה, הכל קורס בשלב מוקדם ובצורה קשה לצפייה, כי ההמשכון הזה כולל גם רצף בלתי פוסק של בדיחות קרש, דמויות משנה איומות ותצוגות משחק מחרידות. אך גם במקרה זה, נראה כי סרט נוסף בסדרה הוא אופציה בלתי נמנעת.

*********
את המכות של פסח נשלים עם "סיפור הברווזים". מדובר בסרט אנימציה לכל המשפחה, המגיע מבית היוצר של אולפני אילומוניישן, מי שאחראים בין השאר לתופעת התרבות "מיניונים". לכן, לא משנה מה נכתוב או לא נכתוב עליו, הוא יהיה כאן שובר קופות עצום ואחד הלהיטים הגדולים של השנה, וזאת אפילו אם נעמוד עם מגפון מחוץ לאולם ונצעק לאנשים לא להיכנס.

לא שיש סיבה לעשות כך. זה לא סרט מזיק, אבל הוא מאכזב - מבית היוצר הזה ציפינו ליותר. כמצופה מסרט אנימציה עכשווי, הוא עוסק בחיות מדברות - משפחת ברווזים שיוצאת למסע משפחתי, שיוצא משליטה. כפי שאפשר לראות בטריילר, אחת הבדיחות הבולטות פה מציגה בעל כנף שנדרס בידי משאית, וזו בערך הרמה של "סיפור הברווזים". לא פלא גם שהטריילר הזה חוזר כמה פעמים על העובדה שהסרט החדש מגיע מאותם אנשים שהביאו לנו את "המיניונים" - הנכס היחיד שיש לתוצר הלא מוצלח הזה הוא הצלחות העבר של יוצריו. אם זה הולך כמו ברווז, לפעמים זה לא ברווז - זה סתם סרט מבוזבז!