התאגיד

11 שנה אחרי אלבום הבכורה, טיפקס הפכה למותג שמוכר את עצמו מעצם היותו. זה בדיוק מספיק טוב לקהל הישראלי, ולכן "יושבים בבית קפה", ללא ספק האלבום הכי גרוע של טיפקס, זכה לזהב הכי מהיר; לכן "יושבים בבית קפה" – השיר, היה למושמע ביותר ברדיו הישראלי בשנת 2001; ולכן יוצא עכשיו אוסף.

המארז הכפול "כל הלהיטים" הוא קצת באווירת האוספים הרטרוספקטיביים של אילן בן שחר, אבל עם מחסור מסוים בסימני פיסוק. על פי קטעי העיתונות הרבים המצורפים כציטוטים בחוברת המושקעת (הכוללת גם את ביוגרפיית הלהקה שהרכיב יואב קוטנר ב"מומה") מסתבר שכבר ב-1992, כשיצא "שביל קליפות הגרעינים" הבכורתי, זיהה מבקר המוזיקה יובל נתן כי מדובר בקונצרן של איש אחד, הפועל דרך חברת הבת טיפקס. היום, כשהקונצרן הזה נמצא בשיא אונו, כשהנונס-קפטילזם הקובי אוזי ממוצה עד תום עם יחסי גומלין של ספרים, לייבל, שירים לשרית חדד וטור חדש ב"מעריב", קשה שלא להבחין שבאשר לפן המוזיקלי, התאגיד הזה נשמע תשוש.

טיפקס ניגנה הכי טוב כהרכב אולפן ב"החיים שלך בלאפה", 1995. בלי יותר מדי זיופים וצחוקים לא מצחיקים, ועם ההליכה הכי רחוקה לכיוון הצליל. שני שירים שנמצאים במובהק בצד הטוב של טיפקס הם "התחנה הישנה" מתוך אותו אלבום, ו"בתוך נייר עיתון" מ"האחרון בעשירון התחתון". טיפקס רחוקה היום שנות אור מהמקום הזה. הצליל הנוכחי שלה הפך לקשקוש. המשמעות הפכה לשעמום. האמירה החשובה, היחסית חדשנית בקונטקסט שבשירים כמו אלה, אבדה בתוך חגיגה ענקית של זחיחות מוסווית. קובי אוז כל כך נזהר כל השנים שלא לתפוס תחת, עד שהוא איבד את זה לגמרי.

לי נדמה שמדובר באיזשהו מחסום. הוא מפחד להיכנס לזה עמוק מדי, וכשהוא צולל טיפה, הוא מתנצל בכך ש"התפלסף" יותר מדי, או שזה הצד "הארטיסטי" שבו. השירים הטובים שלו מבוססים על תיאורים ויזואליים חווייתיים. וכשהוא מנסה אחרת הוא לפעמים נכשל, יוצאים לו שירים כמו "סתם". כך שבכל מקרה הכי קל לכתוב את "יאללה לך הביתה מוטי" לשרית חדד (ואגב, האלבום "אשליות מתוקות" של האחרונה מהווה הזדמנות מעולה לחקירת הטקסטים של אוז).

שלושה שירים חדשים מצורפים לאלבום הזה. "ריקודי עמבה", שכבר נחת על הרדיו, מסמל חזרה, שמא ניתן לקרוא לזה מבורכת, לימי "דיסקו מנאייק" והצליל הדיסקואידי המקושקש בהנהגתו של ביג M. "הימים האחרים", שהתנפץ עוד קודם לכן על התדרים, מהווה שעמום ברוח הזמן האחרון. גירסת כיסוי תחת של להקה עייפה שנעה מכוח האינרציה. ובאשר ל"התקווה" עם שרית חדד - שמעתי לאחרונה, במסגרת עבודה במגזין האמנות האינטרנטי "972", הקלטה בפולנית של השיר המקורי עליו מבוסס ההמנון. אני חייב להגיד שהיא הרבה יותר מרגשת מהביצוע הכושל והמשעמם הזה. שלא לדבר על הבחירה הפופוליסטית והשטוחה לארגן ביצוע צפוי ומתבקש לשיר הזה.

אם אחרי שמיעה של האוסף הזה הייתי צריך לנבא, הייתי אומר שהתקופה הטובה באמת של טיפקס-קובי אוז חלפה ולא תחזור. אין לצפות מהכיוון הזה למשהו משמעותי שיגיד, יצעק או ירמז משהו. אין להם שום אינטרס לעשות את זה, גם אם הם זוכרים איך, ולא נראה לי. מסתבר שכולם טבעו בתוך החפלה. אבל זה חשוב לעשות שמח וטוב על הלב.