אל תלכו: השואה מייד אחרי הפרסומות

האפשרות כי הבחור ההוא מהאוניברסיטה, אותו נודניק בלתי נסבל, תערובת דחוסה של יומרה שאין למעלה ממנה וחוסר בטחון זועק לשמים; הוא, שמרוב רצון אובססיבי "להיות פילוסוף" פִלסף את עצמו ואת מאזיניו המעוצבנים לדעת; הוא, שכל אימת שהחל "להגיב" על הרצאה פילוסופית כלשהי גרם לגלגולי עיניים מיוסרים ולהתנשפויות כעוסות בקרב הנוכחים; הוא, שכולם חשבו שהוא טיפש לא קטן ובלון נפוח די גדול (ואילו המנחה שלו – זאת יש להוסיף, למען האמת – סבר שמדובר דווקא בפילוסוף אמיתי); הוא שיום אחד מאס בחיי האקדמיה והלך לפוליטיקה – האפשרות, אם כן, שיעשה את דרכו בתחום החדש שלו, יפלס את נתיבו ויעבור, כנדרש, את המסלול מעבד נרצע של אדוניו, עבור דרך "תפקידים" מפלגתיים כאלה ואחרים, עד למשרת שר, ומי יודע, אולי גם ייעשה, בסופו של דבר, ראש ממשלה – האפשרות הזאת מגחכת את רעיון המלך-הפילוסוף של אפלטון עד כדי כך שעדיף שהרעיון כלל לא היה בא לעולם.

לאופי הפטישיסטי של הסחורה פנים רבות יותר מכפי ששיער מרקס. למן המשקה הקל המשוּוק כ"טעם החיים" ועד למעשה הזוועה המשמש כ"פרומו" של סחורת האקטואליה, נדמה שאין עוד דבר אשר יוכל להימלט מהילולת האטריבוטיזציה הזרה לדבר של הסחורה כסחורה. כל זאת על אחת כמה וכמה משעה שסחורה אחת נעשתה תנאי לפטישיזציה של סחורה אחרת. בשידור החוזר של סדרת הטלוויזיה האמריקאית Holocaust, בשנות ה-90, נשמע הקריין מתרה בקהל הצופים לפני הפסקת הפרסומות: Don’t go away, Holocaust will be back.

1

"גם הנכד שלי מסוגל לקשקש קשקוש כזה", אומר האיש הניצב לנוכח ציור מופשט במוזיאון, ואינך יודע מהיכן להתחיל את הדיבור עמו. בתקופה שבה נחשבת העמידה על הצורך בכלי פרשנות ופענוח במגע עם יצירת האמנות המורכבת לאליטיזם, ואילו דיבורו התמים-בבורותו של האיש המדרדר את יצירת האמנות לכדי "קשקוש-של-נכד" – לאותנטיות דמוקרטית, בתקופה כזאת אינך יכול "לנצח"; אינך רוצה לנהוג כ"אליטיסט", אך גם אינך מוכן לקבל את הלהג ה"עממי" כמלה האחרונה שנאמרה בעניין. אך מדוע בעצם הרצון "לנצח"? וכי מה בכך אם האיש חושב מה שהוא חושב על יצירת האמנות? התשובה לכך אינה חד-משמעית. הצורך "לנצח" אינו נובע אך ורק מהתחושה כי ההון התרבותי שלך עלול להתרוקן, אלא גם מכך שקיים "שם", בכל זאת, איזה אימפולס אנושי (נאור), המסרב לקבל את הפער שבין רמת הדיון האפשרית על הציור, לבין אמירתו של האיש היהיר-נבוך הניצב לפניו, כדבר מה אשר אינו ניתן לשינוי. המלך הוא עירום במקום שאין בגדי מלך, אך הציור המופשט לעולם אינו רק "קשקוש-של-נכד". "ניצחו–

האידיאולוגיה הקפיטליסטית, לפיה "הלקוח הוא מלך" מעולם לא השתרשה בישראל. במדינת היהודים, המלך הוא הזבן/המוכר/בעל העסק, והלקוח – מטרד. מתן שרות הוא בפירוש לא הצד החזק אצל אלה האמורים, על פי האינטרס העסקי שלהם, לחזר דווקא בסבר פנים יפות אחר הלקוח, ולא כל שכן אצל הפקידים – מה שמכונה, באורח אירוני למדי, "סקטור השירותים". לכאורה, מדובר בחתרנות – בלתי מודעת ככל שתהא – תחת תפקודה המשומן של ספֵירת המסחר הקפיטליסטי. למעשה נדמה שמדובר בשרידים היסטוריים של "הגלות היהודית". לאחר אלפיים שנות נרדפות וכניעה חסרת אונים למרותם המתעמרת של רשויות שלטון ומנגנוני כוח אלימים, החליט "העם היהודי", שבמדינה שלו הוא לא יהיה "פראייר של אף-אחד", ואיש לא יאמר לו "מה לעשות". תנועת היד הסיבובית בליווי הפרובוקציה הרטורית "למה מה?" עשויה להתפרש, בהקשר זה, כמחווה האנרכיסטית של איזה אינדיווידואליזם משוחרר. בפועל, מתגלם בה דווקא האופי הסמכותני הישראלי במלוא אי-תפארתו: בעודו כפוף לציוויי מיתוס "האחדות ה&#

"סוף-סוף נפטרתי מזה", חגג האיש את הגילוי שאיבד את אונו בשנות השבעים לחייו. חדוותו המתמיהה מבטאת שמץ ממה שעמד עליו הסופר הצרפתי מישל וֶלבֶּק ברומן הביכורים שלו, אשר זכה להצלחה כבירה (לא מקרית, מן הסתם) בקרב הקהל. חוויית המין כמעמסה בעולם שהצליח להפוך אפילו את עקרון העונג לעניין תחרותי, לזירת קרב שההשתתפות בה מותנית בציות דכאני לתכתיבי הישגיות והצלחה. ייתכן שאימפולס מושתק זה טמון בצער התרבותי העובר כחוט השני בציוויליזציה על הגירוש מגן-העדן: אבדן נצחיותם של חיים-ללא-מין נטולי דאגה וסבל. מן הראוי שיצרני הוויאגרה ומנהלי המכונים לשיפור "הביצועים" המיניים של הגברים ייקחו זאת לתשומת ליבם.

נימוקיו של רסקולניקוב לרצח הזקנה "שכבר אינה מביאה תועלת לאיש", נשמעים אכזריים ובלתי אנושיים לאוזני אזרחיה של מדינת הרווחה המודרנית. ובכל זאת, משהו מהרוח המאפיינת את מעשה הפשע של הדמות הספרותית, מהדהד גם בפרשות קרנות הפנסיה שהסעירו בשנים האחרונות מספר מדינות. עקבותיה של מגמה עכורה זו ניכרים גם בניסיון הפוליטי הכושל של הגמלאים בישראל להקים לעצמם מפלגה פרלמנטרית עצמאית. משעה שהתחוללה הפונקציונליזציה התועלתנית המהודקת של חלוקת העבודה החברתית בעידן הקפיטליזם המאוחר, ובתוך כך החלו לקרוס מנגנוני הסעד שמדינת הרווחה נהגה להשתבח בהם, חדל לבוא על עונשו חטא אי-קיומה הסוציאלי של המצווה "והדרת פני זקן". המצווה עצמה עברה, כמדומה, תהליך הפרטה כה רדיקלי עד שחָלוּתָהּ הוחזרה למחוזות הדיבר התנ"כי בנוסח: "כבד את אביך ואת אימך" – את אביו ואת אמו, יש לקוות, רסקולניקוב לא היה רוצח...

סדרת הטלוויזיה המצוירת הסימפסונים, המטיחה על דרך הבידור ביקורת משעשעת אך נוקבת על תרבות ההמונים האמריקאית, לא הצליחה להימלט מגורל מושאי הביקורת שלה (לשיטתה ובאמצעים התרבותיים העומדים לרשותה): תרבות מעריצים, פולחן "גיבורים", פטישיזציה של ההצלחה ומסחור הפופולריות. הסימפסונים הפכו ל"קאלט". התוצאה לא אחרה לבוא: דמויות הסדרה האֶתֶריות חופצנו לכדי מסה של פריטים המשתווקים עד לזרא במתקפת מכירות פראית. הומר סימפסון, המרדן הזעיר בורגני, אינו מבקש אלא לשרוד על דרך ההסתגלות הנרגנת לְמה שישוב ו"ידפוק" אותו שוב ושוב. כפריט של merchendizing, הוא כבר אינו מבקש אלא להשתווק היטב ולהימכר כהלכה. ליוצרי הסדרה אין השפעה של ממש על פועלה הסטיכי הזה של השיטה. כשהתבשר הרברט מרקוזה שספרו האדם החד-ממדי הפך בארצות-הברית לרב-מכר, הוא ראה בכך אפשרות לאישור התזה המרכזית של ספרו. ואכן, ההוגה הפך ל"גיבור תרבות" ונוכס על ידי המנגנונים היוצרים את החד-ממדיות של (חרושת-)התרבות האמריקאית, שהצליחה, ב