ויניסאוס דה מוראס סיכם את השבריריות של השמחה האנושית בשיר שמתחיל בשורה המפורסמת: "העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש" (בתרגום המושלם של אהוד מנור לעברית). זו גם השורה שמסכמת את העונה הנוכחית של "ארץ נהדרת". לא משנה כמה פאנצ'ים מושחזים וחיקויים מצויינים תנפק התכנית, תמיד תגיע איזו תזכורת לעצב הגדול שעוטף את הכל.
צריך לזכור כמה זה בכלל לא מובן מאליו שיש לנו "ארץ נהדרת" בימים האלה, בהם שום דבר לא מרגיש נהדר, וגם הארץ עצמה מרגישה שונה כל כך, עם רצועת ביטחון בתוך צפון המדינה ודרום שעדיין מחכה לתושבים שנמצאים בצד הלא נכון של גדר הגבול. איזה מזל שיש עדיין כמה רגעים של שפיות בשבוע, עם ניסיון לצחוק על הכל, כולל על עצמנו. זה חשוב, זה מבורך, וצריך להצדיע לכל האנשים שעובדים על השעה השבועית הזאת שמנסה לגרום לנו לצחוק על המציאות, במקום להתעצב ממנה.
לפעמים זה מצליח, ובגדול. כך למשל קרה אמש בחיקוי המאוד מוצלח של שרון טייכר ליוסי כהן. טייכר הצליח לפרק את הבלופים הרטוריים המוצלחים של כהן לגורמים, תוך כדי שימוש בכל המניירות האופייניות של ראש המוסד לשעבר, שלא מן הנמנע שעוד יהיה ראש ממשלה בעתיד בדיוק בזכות אותן מניירות.
טייכר אגב הוא סיפור הצלחה מוזר של השנה האחרונה. זקני השבט זוכרים אותו עוד מימיו בתכנית הלילה הסקסית/גיקית "עכברי לילה" בזכיינית רשת בערוץ 2 (באופן מרשים הוא נראה בדיוק אותו דבר גם אחרי גיל 50) אבל במשך שנים הוא התבצר בעמדתו הרדיופונית המצליחה, ובכתיבה קומית, בין השאר גם ל"ארץ נהדרת", שם היה מבליח למסך לעתים רחוקות בתפקיד אורח. בחירתו של יצחק גולדקנופף לתפקיד שר השיכון הפכה את טייכר לחבר קבוע בפאנל, וגם לאחד הבאנקרים שלה. כל דמות שלו - בול פגיעה.
בהמשך התכנית הגיעה גם אחד הציוותים האהובים עליי אישית בעונה האחרונה, של גיה באר גורביץ' ועומר ריבק בתפקיד נס וסטילה. זו פעם שנייה שהצמד מגיע לאולפן (לא כולל פעם אחת של הצמד "גילה וסטילה" עם גילה אלמגור, מרגעי השיא של העונה) ושוב מביא איתו אנרגיה מופרעת של נונסנס טהור, שפשוט עובד. אם אפשר היה לרתום את האנרגיה של גיה בזמן החיקוי הזה ולמלא את המצברים של כל התכנית, זה היה יכול להיות מושלם, אבל אז, כמו תמיד בחצי השנה האחרונה, המציאות דפקה בדלת ונכנסה.
זה הגיע באופן מפתיע דווקא באחד החיקויים הכי ותיקים ומטופשים בארסנל של "ארץ". פנינה רוזנבלום של מריאנו אידלמן. לא פעם ביקרתי את "ביבי" של מריאנו כחיקוי הגרוע (והמזיק) ביותר בתולדות התכנית. החיקוי של פנינה לא טוב יותר במובן הטכני, ואלמלא היה רץ כל כך הרבה שנים אולי היינו תוהים האם זה בכלל לגיטימי שגבר יעשה חיקוי מלעיג של אישה שגדלה בעוני, ובנתה את עצמה בשתי ידיים עד שהפכה לבעלים של חברת ענק שנושאת את שמה. ובכל זאת, החיקוי עובד, דווקא בגלל ההגזמה הפראית של מריאנו בחיקוי (בדיוק כמו בחיקוי של מרגול, אגב) שהופכת את החיקוי לאוהב, במקום למרושע.
"פנינה" ביצעה באולפן גרסה חדשה ללהיט המפתיע "איפה הייתם בשביעי לעשירי" שצופה פני עתיד, ובמהלכו, בין אם זה היה מתוכנן או לא, מריאנו הפסיק להיות פנינה, והפך להיות מריאנו. כלומר, הוא לא הפסיק לעשות את הקול המצחיק, ולא הפסיק לעשות את הפרצופים ואת תנועות הגוף, אבל העיניים שלו - חלק אינטגרלי מהחיקוי - לא ניסו להצחיק יותר. העיניים לא צחקו, הן זעמו. השורות המפורשות בשיר: "להחזיר את החטופים במהרה, עכשיו הזמן, לא מחכים שנה" לא יכולות להצחיק, כי הן לא מצחיקות. הן מזכירות לנו את הסיוט שאנחנו עדיין חיים בו.
כל אזכור של החטופים בארץ נהדרת עוצר את הצחוקים לכמה דקות לפחות. לכן דווקא הבחירה של "ארץ" להמשיך ולהזכיר את החטופים בכל תכנית, ולעתים כמה פעמים, כל כך חשובה. הבחירה הזאת, לוותר על צחוקים לטובת העברת מסר חשוב, היא מה שבסופו של דבר הופכת את ארץ נהדרת לקטגוריה בפני עצמה בתולדות הטלוויזיה שלנו.