מנקודת מבט של אישה דתיה ופמיניסטית בפרשת תזריע, חשתי חוסר נוחות מסוים כבר בפתיחתה, עם קריאת הביטוי "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ" המתאר באופן מאוד לא נעים ונטול השראה היווצרות חיים ברחם אישה. מדוע "תזריע" ולא "אישה כי תלד זכר"? הבחירה הזו נראית לי תמוהה ולא מקרית.
גם המפרשים חשבו שיש כאן עניין מיוחד וניסו להסביר בדרכים שונות את הסיבה לשימוש בביטוי "הזרעה" . הטקסט המקראי המשיך לאתגר אותי כשעשה חילוק בין ימי הטומאה לאחר לידת נקבה שהם פי שניים מהתקופה שלאחר הולדת זכר. כל אלו היו רק הקדמה לשני הקורבנות אותן היולדת צריכה להביא לאחר הלידה, עולה וחטאת. מיד שאלתי את עצמי, יולדת, במה חטאה? גם כאן מצאתי את המפרשים מתמודדים עם קושיות דומות לאלו שהעליתי. דה עקא הפרשנויות שהם הציעו, היו קשות לי אף יותר מן הפסוקים עצמם.
כדוגמא אביא את התמודדות הפרשנים עם חובת היולדת בקורבן חטאת. המשנה במסכת נדה מסבירה שהחטא נעוץ במציאות הרווחת, אולי גם היום, כי בשעה שאישה כורעת ללדת היא קופצת ונשבעת שלא תזדקק עוד לבעלה. היה מי שטען שבשבועתה היא חוטאת לתפקידה העיקרי להיות אם. אחרים טענו שהחטא נעוץ ברעיון כי אישה משועבדת לבעלה ולכן לא יכולה להישבע להימנע ממה שהוא חובתה במסגרת הנישואים.
רשב"י טען שלמעשה אישה נשבעת על מה שכולנו יודעים כי היא עתידה להתחרט עליו ואף קושר לשבועה את מועד הבאת הקורבן: בהולדת זכר, כיוון "שהכל שמחים בו", היא מתחרטת אחרי שבעה ימים. בהולדת נקבה, "שהכל מצטערים בה", לוקח לאישה יותר זמן להתחרט על השבועה ולכן היא "מתחרטת ומביאה קורבן רק לאחר ארבע עשר ימים" .
הפרשנויות האלו שמתכתבות עם מציאות החיים בעולם העתיק, לא נותנות מענה לעולם המודרני. זה אולי אנכרוניסטי מצידי, אבל הייתי חייבת למצוא פרשנות שתניח את דעתי. את קורבן העולה הייתי מתארת כקורבן תודה שנועד להתקרב לקב"ה, בדומה לברכת הגומל . את קורבן החטאת הייתי מייחסת לבקשת כפרה רב דורית על חטאה של חווה אמנו, שבעטיו אנחנו יולדות בעצב, אבל השימוש בביטוי "אישה כי תזריע" מטריד אותי, חייב להיות פה סיפור גדול יותר.
החיפוש אחר השימוש בשורש ז.ר.ע החזיר אותי להבטחה של הקב"ה לאברהם "לזרעך אתן את הארץ הזו", ו-"הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים". ייתכן כי השימוש בביטוי "אישה כי תזריע" נועד להזכיר לנו כי הולדת ילד יהודי קשור בעבותות בשרשרת דורות ומבטא את מימוש ההבטחה הכפולה לאברהם, לזרע ולארץ המובטחת. למעשה אפשר להבין באופן דומה גם את האזכור האסוציאטיבי של ברית המילה בפסוקים האלו, כתזכורת לברית עם האלוהים.
ומה על הקורבנות? קורבן העולה מהדהד "והעלהו שם לעולה", "איה השה לעולה" ו"אלוהים יראה לו השה לעולה" - אב ובנו הולכים שניהם יחדיו מוכנים לקורבן ובסיפא של עקדת יצחק. הקריאה האלוקית המכוננת "אל תשלח ידך אל הנער" . הקב"ה לא רוצה קורבנות אדם.
העקדה מתכתבת גם עם המציאות הכואבת של עקדת בנים על מזבח המולדת. מאז התפלל יהורם גאון את שירו של חיים חפר שזו תהיה המלחמה האחרונה, היו לנו עוד מלחמות רבות ונופלים רבים. מאז, היה לנו גם את השבעה באוקטובר.
אין יולדת על אדמת המולדת שאל הרהורי הלב שלה בשמחת הולדת הבן או הבת, לא זוחלות מחשבות מקפיאות דם על הצורך לשחררם לעולם בבוא היום לטובת הצורך להגן על הארץ. ילד - ברית - קורבן
קורבן העולה הנשרף כליל, נועד על פי המסורת לכפר על מחשבות הלב. קורבן חטאת מציע חיטוי, לא רק מטומאה כפי שהציע שד"ל (שמואל דוד לוצאטו), אלא מכל חטאתנו. הקורבנות פותחים את הדיאלוג עם הקב"ה ונותנים לנו הזדמנות להזכיר לו את חלקו בהסכם. זכור כי הבטחת לנו ארץ, זכור כי הבטחת לנו זרע.
נדמה לי שפרשת תזריע מחזירה אותנו אל הברית ומאפשרת לנו לעמוד לפני האל נקיות ממחשבות לב ומחטאים, כדי שנוכל לתבוע בשם העם היהודי את ההבטחה הגדולה שנתנה לנו ולהתפלל לפניו "אל תשלח ידך אל הנער".
המאמר נכתב לזכרו של אחייני, סר"ן ניתאי עמאר, שיצא להגן על המולדת והקב"ה שלח אליו את ידו ולקח אותו מאתנו, ביום שמחת תורה, בטרם עת.
הכותבת היא מנכ"לית יד לאישה מבית אור תורה סטון