בשנת 2007 הייתי אמור לטוס לאוסטין, טקסס כדי לצפות בהופעה של איימי ווינהאוס כחלק מפסטיבל מוזיקה גדול. הליינאפ כלל עוד כמה שמות גדולים כמו בוב דילן, ארקייד פייר, מיוז, הקילרז, ארקטיק מאנקיז, LCD סאונדסיסטם, קראודד האוס, ביורק ועוד. מכל השמות, הכי התרגשתי מההזדמנות לראות לראשונה את איימי, שהייתה אמורה להופיע ביום ההולדת שלי. יותר מחודש לפני הפסטיבל, איימי כבר הודיעה על ביטול הגעתה לארצות הברית עקב "תשישות קלינית". גם אני ביטלתי את הגעתי. החלטתי שאחפש פסטיבל אחר בו היא מופיעה. לצערי, משאלת יום ההולדת של לראות את איימי ווינהאוס לא התגשמה לבסוף.
כמעט 13 שנים עברו מאז שמשפחתה אמרה עליה קדיש, אבל עדיין קשה לכתוב על איימי ויינהאוס בזמן עבר. היא הייתה מוכשרת מדי, אבל בעיקר צעירה מדי. אנחנו מייחסים רומנטיקה למועדון ה-27, אבל שוכחים כמה הוא עצוב. כמה יופי טהור של יצירה העולם החמיץ. ג'ניס ג'ופלין בדיוק הגיעה לשיאה האמנותי, ג'ים מוריסון נחשף כמשורר עמוק רק אחרי מותו, קורט קוביין וג'ימי הנדריקס היו יכולים להביא לעולם עוד כל כך הרבה אושר.
יחסית לשמות שהוזכרו פה, המורשת של איימי מצומצמת יותר. בסך הכל שני אלבומי אולפן היא הספיקה להוציא במהלך חייה. אחד מהם מושלם מתחילתו ועד סופו, השני פגום ומבולגן, אבל יפה לא פחות. שניהם מגדירים במדויק את נפשה המוזיקלית המעונה של הזמרת. הסרט החדש שיצא בסוף השבוע לאקרנים - "Back to Black: סיפורה של איימי וויינהאוס" - מנסה לעשות חסד עם הדמות המורכבת הזאת, שהושטחה לכדי פלקט. דווקא בגלל שהסרט עוטף באהבה גדולה את הדמות הראשית שלו, הוא מצליח לפספס את היופי שמצוי דווקא בפגמים שלה.
לא שזה סרט רע כשלעצמו. אורכו של הסרט שעתיים והן חולפות ביעף בלי לשים לב בכלל. זה קשור למוזיקה היפה (לא רק של איימי) שזורמת לאורך הסרט, זה בהכרח קשור למטאמורפוזה של השחקנית מריסה אבלה, שפשוט הופכת במהלך הסרט לאיימי ווינהאוס הצעירה, על כל פגמיה ומעלותיה. גם שאר השחקנים בקאסט עושים עבודה טובה, לעתים טובה מדי. התחושה לעתים היא של צפייה במחזה כתוב היטב, ולא בחיים אמיתיים של בחורה צעירה שהתהילה היכתה בה חזק מדי.
הבמאית סם טיילור-ג'ונסון ("50 גוונים של אפור") לקחה החלטה אמיצה כשנתנה לאבלה עצמה לשיר בסרט. זו החלטה שמזכירה את ההחלטה של הבמאי ג'יימס מנגולד ב"הולך בדרכי" מ-2005, שנתן לריס ווית'רספון וחואקין פיניקס לשיר את שיריהם של ג'ון וג'וני קאש. החלטה שהייתה שווה פרס אוסקר מבחינת ווית'רספון. מאידך, ראמי מאלק הצליח לגרוף פסלון מוזהב למרות שהוא רק שר בליפ-סינק לקולו המקורי של פרדי מרקיורי ב"רפסודיה בוהמית" ב-2018.
זו בעיקר החלטה שמעצבת את הסרט כולו, ומטילה על אבלה אחריות כפולה וכמעט בלתי אפשרית. הקול של איימי ווינהאוס, כמו זה של פרדי מרקיורי, היה חד פעמי, והניסיון לשחזר אותו על ידי בת אנוש נידון לכישלון. אלא שההחלטה הזאת גם מכריחה את השחקנית לא רק לגלם את דמותה של איימי, אלא ממש להפוך לאיימי. באופן מפתיע, היא מצליחה. קול השירה שלה בסרט לא פחות מעוצר נשימה. המשחק שלה מבריק. חבל רק ששאר הסרט לא עומד בסטנדרט שלה.
טיילור-ג'ונסון נמנעת מלהציג את המורכבות בדמות של איימי, ובמקום מציגה אותה כקורבן של נסיבות. הסאבטקסט הבלתי מרומז הוא: היא לא רצתה להיות מפורסמת, והתהילה הרגה אותה. זו דרך אחת להסתכל על המציאות, בטח אם מתעלמים מהרבה דברים אחרים. זו גם הסיבה שממש עם פתיחת הסרט מוצגת ווינהאוס כנערה שחולמת לעשות מוזיקה, אך לא להיות מפורסמת או עשירה. המשפט "לא אכפת לי מכסף" חוזר קצת יותר מדי פעמים בסרט, עד שהוא מאבד מהמשמעות שלו.
הסרט מתרכז בעיקר בקשר של איימי עם אהובה הזכור-לשמצה בלייק פילדר-סיביל (שמגולם על ידי ג'ק אוקונל המצויין), שהופך ממש לנבל של הסרט וגורר אותה להתנסות בסמים קשים כנגד רצונה, דבר שמביא עליה בסופו של דבר את מותה. היא הטובה, הוא הרע, סוף הסיפור. אלא שזו דרך מאוד ילדותית להסתכל על מערכת היחסים הזאת (או על כל מערכת יחסים), שהניבה כמה מהשיאים המוזיקליים של ווינהאוס. יכול להיות שבלי בלייק איימי עדיין הייתה חיה, אבל באותה מידה אפשר לטעון שבלי בלייק היא לא הייתה כותבת את המוזיקה שהפכה אותה לאגדה.
מי שיוצא מאוד חמוד בסרט הוא אביה של ווינהאוס, מיטש, שמגולם על ידי אדי מארסן אותו ראינו בכל כך הרבה תפקידים קטנים בסרטים וסדרות (כולל בתפקיד שמעון פרס), וכרגיל הוא נותן תפקיד אופי מעולה. אם ראיתם בשבועות האחרונים כל מיני "ריאיונות בלעדיים" של מיטש האמיתי לכלי תקשורת בישראל, זה קשור לכך שהוא חלק מיחסי הציבור של הסרט. זו גם כנראה הסיבה שדמותו בסרט כל כך חיובית. ניתן לשאול איפה הוא היה בתקופה בה כל העולם ראה את בתו גוססת מול מצלמות הפפראצי, אבל בסרט השאלה לא נשאלת והוא הדמות המחבקת והחומלת, שמנסה לדחוף אותה להצלחה מוזיקלית, ולא מונע ממנה להיות מי שהיא.
המציאות של איימי, כפי שכבר באה לידי ביטוי בדוקומנטרי זוכה האוסקר "איימי" של אסיף קאפדיה ב-2015, הייתה קשה יותר. היו הופעות שהיא לא הצליחה לשיר וחטפה בוז מהקהל שלה. בדיחות פוגעניות על ההתמכרויות שלה ומצבה הנפשי היו חלק בלתי נפרד מהחיים שלה בשנים האחרונות. כל אלה נעדרים מהסרט, כמו גם ההשפעה החיובית שהייתה לה על מאות אלפי מעריצות ומעריצים שראו בה השראה להתמודדות עם קשיי החיים, למרות סופה הטראגי.
אחרי הזכייה באוסקר של הדוקו על איימי ב-2015 יצא אביה לרשתות החברתיות ותקף את הסרט שלדעתו הציג את איימי בצורה "שלילית, מרושעת ומטעה". עוד הוסיף מיטש כי הוא יפעל לתקן את זה. הסרט החדש שמציג כרגע בקולנוע הוא אותו "תיקון" לכאורה. הסרט מהנה וייתן לכם שעתיים של בריחה מהמציאות למוזיקה הכי יפה שיש, אבל מי שבאמת אוהב את איימי ווינהאוס, יאהב אותה כמו שהיא הייתה באמת, ולא כפי שהיא מוצגת בסרט.