הקלישאה גורסת כי תמונה אחת שווה אלף מילים - ולחדשות 12 הייתה תמונה ששווה שתי מילים שבעזרתן אפשר לסכם את כל שישה וחצי חודשי "חרבות ברזל" בעזה, ובכל זאת הם הצליחו להחמיץ מול שער ריק - מסוג ההחמצות שעליהן אוהבים שדרני כדורגל לומר: היה קל יותר לשים את הכדור הזה ברשת מאשר להטיס אותו אל מעל למשקוף.
מעל המשקוף, בשפת החדשות, פירושו לשדר אייטם שהיה צריך להיות משובץ לשעה 19:55, עת מתיישב עם ישראל מול המהדורה המרכזית, רק בשעה 20:25.
למה זה קרה? משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שמרוב שאנו משתעבדים להיררכיה עיתונאית שגורסת שידיעות בלעדיות קודמות לכל ולאחריהם מגיעות חשיפות שהושגו בזכות תחקירים מעמיקים - ורק אחר כך מגיעים צילומים שבהם יכול להחזיק כל אחד, לא שמו לב בחדשות 12 למה שמונח מתחת לאפם ממש.
הבעיה השנייה הייתה שלמערכת החדשות היו אמש צרות של עשירים (מבחינה חדשותית בלבד, כן? שהרי חלקן צרות צרורות): הכטב"ם שהתפוצץ בצפון, התגובה הישראלית למתקפה האיראנית, ההכנות - לפחות אלה שמתקיימות מן השפה אל החוץ - לפעולה קרקעית ברפיח, מסבירנים איראנים בשירות ישראל, שיקום לוחמים באמצעות איגרוף וגם חדשות פנים - ממשבר הגיוס דרך חשיפת הקלטות השיחות בין אפי נוה לאיילת שקד ועד לפגיעה בבריאות שלנו בעקבות המלחמה.
כך נראה ניצחון מוחלט?
ועכשיו, להחמצה הגדולה: קטע וידאו בן כמה שניות בסך הכל שמתאר את החיים היפים בחוף הסמוך למחנה הפליטים דיר אל בלח, שבו נראים עזתים מצטננים להנאתם בים, לאחר שאימת צה"ל הוסרה מעליהם. קטע וידאו שעלה במשך היום גם בלא מעט ערוצים אחרים - וזו אולי הבעיה, חדשות 12 שכחו שהמהדורה שלהם היא אקסלוסיבית, כזו שמועדת בעיקר למי שעדיין מתיישב בשמונה בערב מול המסך הראשון שנחשף אליו באותו היום.
כמובן שתמונות של אנשים בחוף הים, בפרט על רקע גל חום אביבי, אינם עניין להתגולל עליו, עד שנזכרים בשני דברים: הראשון הוא שמתחת לאדמה הזאת מוחזקים, חיים ומתים, עוד 133 ישראלים שהופקרו פעמיים - בפעם הראשונה על ידי צבא ההגנה לישראל ובפעם השנייה על ידי ממשלתה. לא שהמחשבה הזאת צריכה חיזוק, אבל אם כן, הרי שזה רק בידיעה שעל פי כל סקר כארבעה מתוך חמישה רוחצים בים להנאתם, תומך בחמאס בכל מאודו, כך על פי כל סקר.
כאשר במקביל משוחרר תיעוד קשה לצפייה של חטיפת ירדן ביבס, חסר אונים ומוכה עד זוב דם בידי המון עזתי (כיף בים, נכון?) אי אפשר שלא להקביל בין שני הסרטונים. נדמה שהיחיד שתפס את עומק הפער בין הסרטונים (שכאמור היו גם לערוצי חדשות אחרים) הוא אוהד חמו, שאמר: "אני לא בטוח שכך נראה ניצחון מוחלט".
ניר דבורי חטא שוב בהשתעבדות לדוברות צבאית, בתגובה תמוהה לפיה צה"ל כבר יודע ומכיר את כל הפנים והשמות של חוטפי ירדן ביבס והמתעללים בו - ואמר כל מיני מילים כמו: "נבוא חשבון", עד שנדמה שאפילו לקושמרו אין כוח לשמוע יותר את השטויות האלה, שמתכתבות עם דברי הרהב של בכירי המודיעין ערב ה-7 באוקטובר, לפיהם אנו יודעים הכל על פעילי חמאס - והוא מהסה את עמיתו. אולי אפילו דבורי שלרוב נוטה להילחם על עמדתו קלט לפתע שהוא בדרך ללא מוצא - והשתתק במהרה.
גם אם אתה סתם ציניקן
"להסות עמית", הפעם בהקשר של הפרשן הפוליטי עמית סגל, הוא גם ביטוי טוב לנושא המרכזי השני אמש במחלקת האקטואליה של ערוץ 12, הקלטות שחשף עומרי מניב מהשיחות בין שרת המשפטים לשעבר, איילת שקד, לראש לשכת עורכי הדין לשעבר, אפי נוה.
בימים כתיקונם, עד כמה שהיו פה כבר כאלה אפילו לפני 7 באוקטובר, הייתה זו ידיעה שפותחת את המהדורה, שכן הטיית משפט, שלכאורה נעשתה בעקבות מעשיהם החמורים של השניים (שוב, לכאורה - על פי הנשמע בהקלטות) היא מהחמורות שבעבירות.
ניכר בחדשות 12 שהם מתוסכלים מעט מהעובדה שהציפייה לתקיפה ישראלית באיראן וחשש מתגובה איראנית וחוזר חלילה, קצת מוססה את הידיעה החשובה הזאת, המשך לחשיפת "הארץ" על הדרך הנפסדת, לכאורה, שהובילה לבחירתו של השופט איתן אורנשטיין לעמוד בראש בית המשפט המחוזי בתל אביב.
החשיפה אמש הייתה יותר צהובה מאשר חדשותית, כלומר מישהו ארז את השאריות שנותרו שלשום על רצפת חדר העריכה והציע לנו אותם כדרך שבמסעדות מציעים "ספיישלים", לרוב שאריות של חומרי גלם שתוקפם עומד לפוג.
הבילד אפ, בדמות המלצר ששואל את הסועדים אם נרצה לשמוע מעט על המנות המיוחדות, החל כבר בשעות אחר הצהריים. אי שם על התפר שבין עופר חדד לרפי רשף, קפץ עמית סגל על הידיעה כמוצא שלל רב ובציניות האופיינית לו אמר שללא ספק היה שווה להפגין ברחובות, להשבית את המשק ולהוציא מפה את הכסף כדי להגן על השיטה הזאת למינוי שופטים.
הציניות של סגל כמובן במקומה, אולי גם מיקוד האש בכוח המוגזם שנותן הליך המינוי בידי לשכת עורכי הדין, אבל כל זה טוב ויפה עד שנזכרים שמי שמסתמן (שוב, לכאורה ועל פי ההקלטות) כאדריכל המעשה המקומם הזה, אפי נוה, היה עד לפני פחות משנה המועמד של סביבת נתניהו ותומכיו, בהם כל מחייבי הרפורמה ועיתונאי החצר של ראש הממשלה, בניסיון לכבוש מחדש את אותו התפקיד ואת אותה עמדת השפעה.
כלומר, סגל כהרגלו בחודשים האחרונים, שוב מינף חצאי אמיתות למעמד של פרשנות ואף אחד באולפן לא היה שם כדי "להסות עמית", או לפחות לעמת אותו עם העובדות. וכשזאת רמת היחס לחומרי הגלם שנותרו משלשום, אפילו באולפני החדשות של ערוץ 12, מה הפלא שהסועדים מתייחסים בחשדנות למנת הספיישל?
באולינג לקולומביין
בשלב כלשהו במהדורה, עברו להשוואת מחירי האטרקציות לפסח בין ישראל לעולם (כתבה טיפשית של מעיין פרתי, שהרי מה הטעם להשוות מחירים של כרטיס קולנוע או כניסה לאולם באולינג? אתם מכירים מישהו שלקח את משפחתו לראות סרט בדיבוב צ'כי בפראג או כדי לשחק באולינג בזול בסלובניה?).
מהר מאוד יצא המרצע מן השק: הכתבה הייתה כולה שיר הלל למועדוני צרכנות, שחלקם מציעים הנחות גם באטרקציות בחו"ל.
כאן נשברתי ועברתי אל המתחרים בערוץ 13, היישר אל כתבה מטלטלת ממש (לירון שמם) על אימותיהן של חטופות צעירות וכאבן נוכח מה שעוברות בנותיהן בשבי חמאס. כתבה מהסוג שסמוטריץ' היה מסרב בוודאי לראות כדי להמשיך לישון בשקט בלילה, בעוד נשים צעירות וחיילות נאנסות על בסיס יומי.
הכתבה הזאת החזירה אותי באחת לעזתים הצוהלים והמשתכשכים בגלים בחוף של דיר אל-בלח, עד שלא יכולתי לחשוב שאוהד חמו טעה: כך בדיוק נראה ניצחון מוחלט, רק לא הניצחון שלנו.