רק לפני ימים ספורים נגמר חג הפסח ואנו מגיעים לשבת פרשת אחרי-מות, שבה אנו קוראים על עבודת הכהן ביום הכיפורים. במחשבה ראשונה ניתן לשאול את עצמנו - מה הקשר בין התקופה שלאחר חג האביב ליום הכיפורים?
ולא זו בלבד, אלא שהפרשה נפתחת בתזכורת מכאיבה למותם הטראגי של שני בני אהרן, כאזהרה ותזכורת לאהרן שעליו למלא אחר הוראות עבודת הכהן בצורה מדויקת עלמנת שגם הוא חלילה לא ימות, ורק לאחר שימלא את כל ההוראות ככתבן וכלשונן יתקיים "וכיפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל". באופן מפתיע האזהרה לאהרן מופיעה בשנית בהמשך הפרשה כאילו האזהרה הראשונה והתזכורת המכאיבה על מות בניו לא מספיקה.
פסח הוא חג משפחתי שנחגג בבתים. כל משפחה מציינת ליל הסדר בביתה, במקדשה הפרטי. כשאדם נמצא בביתו הוא נמצא במקום מאוד אישי שבו הוא מרגיש הכי בנוח, מרגיש שייך. מתוך מקום הנוחות והשייכות הוא גם מרשה לעצמו לפעול ולהתנהל כרצונו ולעשות, לתפיסתו, את הטוב ביותר עבורו ועבור משפחתו.
אולם יש מי שמזהיר מאותה נוחות. הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ מצביע על החשש שבהרגשה הנוחה הזאת ואומר כי אדם רגיל, כאשר הוא מגיע אל בית המקדש, הוא מגיע בחרדת קודש, בזהירות, בתחושה של קדושה מכיוון שזה לא ביתו וזו לא סביבתו הרגילה והטבעית, אלא מקום קדוש שאליו הוא מגיע מעת לעת כדי להתפלל ולהתקרב אל הקב"ה.
לעומת האדם הרגיל, הכוהנים נמצאים בבית המקדש כל הזמן. מבחינתם, זה המקום שבהרבה מובנים "שייך להם" והם מרגישים בו בבית. הם מכירים את העבודה ואת ההתנהלות בבית המקדש ומצויים בפרטים הקטנים שפחות מוכרים לציבור הרחב. הם אלה שרשאים להיכנס בדלת עליה כתוב "הכניסה לעובדים בלבד". לעומת האדם מן השורה לו יש חרדת קודש, לכוהנים יש דריסת רגל במקום ואיתה גם תחושה של נינוחות במרחב הקדוש הזה.
על רקע אבחנתו של הרב שטיינזלץ, דבריו של משה בפרשה שלנו מזכירים לאהרן ולבניו שיחד עם הנינוחות הזאת הם צריכים להיות מאד חדים וזהירים. כאשר אתה מכהן כשליח ציבור המשרת במקום ציבורי המשמש את כל עם ישראל ומרגיש בו כאילו אתה בביתך שלך, אתה עלול בטעות להחליט על דעת עצמך לעשות דברים שיפגעו בעבודה התקינה שאליה נשלחת ובכך לפגוע בשירות של העם כולו. מעבר לזה, כאשר אתה מרגיש במקום ציבורי כאילו הוא הבית שלך, אתה עלול לחשוב שאתה בעל הבית ואתה הסיפור ולא העם ששלח אותך ונושא אליך את עיניו.
לכן כדי למנוע את התחושה הזאת, משה מזכיר לאהרן את המקרה הכואב ביותר שקרה לו - מות שני בניו. זה אמנם קשה, כואב וקורע, אבל התזכורת הזאת חשובה ביותר. תחושת הבית ששליח ציבור מרגיש חייבת לבוא, במיוחד במשכן, לצד מחויבות גדולה ונכונות למלא בצורה מדויקת את הוראותיו של הקב"ה.
מול חג הפסח ותחושת המשפחתיות, עומד יום הכיפורים שמזכיר לנו את כלל הציבור ואת הקשר בין כל חלקי העם לכוהנים שאחראים על החיבור המיוחד הזה ועל הכפרה שהם מחויבים לפעול למענה ביום הקדוש בשנה.
הגמרא בבא קמא אומרת, "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה". כאשר אתה נמצא בתפקיד כל כך משמעותי, האחריות שלך למלא אותו בצורה מדוקדקת ואחראית היא גדולה הרבה יותר. לשליח ציבור, בטח בביתו של הקב"ה, אין את הפריווילגיה לעשות כרצונו. עליו לפעול על פי הוראות ברורות וברמת דיוק מקסימלית.
אולם אסור לציבור הרחב להביט בכוהנים ולראות בהם רק כמי שחייבים לעמוד בכללים פן ייפגעו. הרב יונתן זקס מלמד אותנו שעל עם ישראל ללמוד מעבודת הכוהנים. כשהם רואים שהם מכים על חטא, מתוודים ומבקשים סליחה וכפרה, הדבר צריך לעודד אותם לפעול בצורה דומה וללכת בדרך הסליחה ובקשת המחילה.
כדי ליצור חברה בריאה על כולם - משליחי הציבור והמנהיגים ועד לאחרון האנשים בעם - לדעת לקחת אחריות, לבקש סליחה על מה שצריך וממי שצריך ולהמשיך הלאה נקיים מכל חטא ועוון. רק כך העם שלנו יצליח לצלוח את כל המשברים, לגדול ולצמוח מהם.
הכותבת היא מנכ"לית "מאמינות במדים" - המכון לייעוץ והכוונה לבת הדתית בצבא, ועמיתה בכולל דעה מבית רשת "אור תורה סטון"