מה נשתנה הפסח הזה?
ערפל כבד מלווה את דופק החיים שלנו מאז שבעה באוקטובר. יש כאלה שעוד מנסים לומר לנו תובנות על "היום שאחרי", כאילו הם יודעים משהו. אבל אנחנו יודעים שאיננו יודעים. הקרקע מעורערת מתחת הרגלים והספק גדל. יש מעט נקודות אחיזה של וודאות, והן לא עוזרות להרחיב את הצנרת שדרכה עוברת הנשימה.
נקודה ודאית אחת היא שבעזה נמצאים 133 חטופות וחטופים ומחכים. נקודה ודאית אחרת היא שהחמאס אינו גוף שאפשר למגר כי הוא רעיון שקיים בעולם. הרעיון הזה לא מתמוסס במיגור בניו ובנותיו. הוא מחלחל כמו ארס ועובר מאב לבן.
נקודה ודאית נוספת היא שקרוב למאה אלף תושבי הצפון עקורים מביתם ותלושים ממציאות חיים נורמלית. הוסיפו לכך את איראן המהלכת עלינו אימה, את יחסי ארה"ב ושאר אומות העולם עם ישראל. כך נראית מציאות של אומה ההולכת בתוך ערפל.
אל מול כל הספקות והערפילים הללו מתייצב העם כולו לשולחן ליל הסדר ומספר סיפור. בסיפורו הוא מבקש להכניס לעורקי החיים של הדורות הבאים את הזיכרון שמסביר למה אנחנו בתוך הסרט הזה. לצרוב זיכרון של דור צעיר זו אחריות וזה מחייב בהירות גדולה. מה יוצר בהירות כזו כשמסביב יהום הסער?
לאה גולדברג כתבה את שירה "האמנם" בעיצומם של ימי החושך באירופה (1944). בחלומה היא הולכת בשדה "לא נצרבת בלהט השריפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם". יש משהו עוצמתי בהליכה הזו מתוך ידיעה ברורה שהמציאות המדממת היא לא הסיפור הגדול. שיש נביעת חיים חזקה יותר משריפת הדרכים, שמותר וכדאי לאהוב.
ליל הסדר הוא לילה אינטימי של "והגדת לבנך". הוא לילה שבו אני מבקש לחזור לסיפור הראשוני, הגרעיני, שמברר לעצמי ולילדי למה אני והם במסע הזה. בזמן שלאה גולדברג כתבה את השיר שלה כבר נדד אבא שלי בדרכים המדממות שבין פולין לגרמניה. הוא שרד עם מילותיו של אבא שלו: "אם יעזור ה' ותצאו בשלום מהשריפה הזאת תדעו למצוא את ביתכם, שהוא לא הבית הזה או כל בית אחר על אדמה מתנכרת ועוינת זו. ביתכם יהיה בארץ ישראל, גם אם יהיה צורך לקנותה בייסורים אך יהיו אלה ייסורי אהבה שגם שכרם בצדם".
במילים אלו מצטט אבא, נפתלי לאו לביא ז"ל את פרידתו מאביו, הרב משה חיים לאו הי"ד, בלילה שבין ב' וג' בחשוון תש"ג (13 -14 אוקטובר 1942, מצוטט בספרו "עם כלביא" עמ' 85). גם כשאבא נפרד מאחיו הצעיר, לולק (הרב ישראל מאיר לאו) ליד בלוק 8 של מחנה בוכנוולד, באמצע חול המועד פסח תש"ה (3 באפריל 45), פרידה שהיתה נראית כסופית, שינן אבא לאחיו רק דבר אחד: "'באתי להגיד לך שיש מקום אחד בעולם שקוראים לו ארץ ישראל. תגיד 'ארץ ישראל'. עוד פעם. תגיד אחרי'. ואני, שלא ידעתי מילה אחת בעברית, חזרתי על שתי המילים - ארץ ישראל - בלי להבין את משמעותן" (הרב ישראל מאיר לאו, אל תשלח ידך אל הנער, עמ' 61).
השנה נספר את הסיפור הזה על הבחירה שלנו להיות עם חי בארץ אבותינו בתחושת אחריות מחודשת. המכה הקשה שנחתה עלינו בשבעה באוקטובר עוררה את כולנו להבנה שהבית הזה יקר ושהוא לא מובן מאליו. זה סיפור שלנו, של כל חלקי הפסיפס הזה שנקרא החברה הישראלית.
ההגדה שנאמר בליל הסדר תהיה אותה הגדה כבכל שנה אבל תתווסף לה השנה דפיקת הלב של תושבי הנגב המערבי, של משפחות הנרצחים במסיבה ברעים, של עשרות אלפי משפחות המגויסים, של אלפי הפצועים ומשפחותיהם ושל מאות משפחות חללי צה"ל.
בשולחן הסדר יהיה כיסא ריק שיזכיר לנו את היעדרם של החטופים. לא נרפה לרגע את עינינו מהריק הזה ונזכור שבלי השבתם לא תהיה שום תמונת ניצחון במלחמה. בשולחן הסדר נטיף טיפות מן היין ונזכור את מאות הנופלים שלחמו בגבורה למיגור החמאס ועוזריו. בשולחן הסדר נעמיד את הכוס החמישית שמיועדת לאליהו הנביא ונתפלל על הגאולה, שלמסע הזה יהיה סוף טוב של חיי שלום וביטחון, של שמחת חיים ושל הארת פנים בינינו.
במשך שנים רבות שרו יהודים בליל הסדר את המילים "לשנה הבאה בירושלים". היא הייתה עבורם עיר מעורפלת ולא ממשית. אנו ממשיכים לשיר את השיר אך בכוונה הרבה יותר גדולה. אנו יודעים שיש לנו אחריות להמשיך ולהפוך את ישראל בכלל ואת ירושלים בפרט למקום של גאווה ועוצמה פנימית. דווקא מתוך ערפילי השמים וקשיי הדרך אנחנו יושבים בלילה הזה ומבטיחים לא לעצור אלא להמשיך ולתקן עד שנזכה לראות את ירושלים בשיא תפארתה.
וכשנאמר "לשנה הבאה בירושלים"
הכותב הוא ראש מיזם 929 - תנ"ך ביחד.