כל חברה חיה בתוך שפה שמעצבת את החינוך שלה. השפה מעניקה משמעות לחייה ומסמנת מה חשוב, מה לא, מי אנחנו ומה זהותנו. שפת הזהות של החברה הישראלית הגיעה בשנים האחרונות למבוי סתום. המחנאות והמגזריות עקפו בתור והן אלו שמגדירות את הזהות המקובלת בשיח הציבורי.
בנוסף, פוליטיקת הזהויות השתלטה על השיח שלנו ואלו בצירוף תקשורת ההמונים וקדחת האולפנים קורעות ומפרקות את הרקמה האנושית המורכבת והמגוונת שלנו. המחנות הפוליטיים והסוציולוגיים לא רק שאינם מייצגים ומעניקים שייכות וזהות, אלא כולאים את כולנו בסד מצומצם שמונע מהחברה הישראלית להתפתח.
ההשלכות מורגשות בחייהם של רבים, אך הנזק החמור והמסוכן ביותר הוא התקיעות של המערכת הפוליטית. נציגי הציבור שומעים את הקולות, רודפים אחרי תמיכה פופוליסטית, מעצימים ומתדלקים את המצב. זהו מעגל סגור שמזין את עצמו - המערכת הפוליטית הגיעה למצב מקוטב ולעומתי כל כך שהיא מתגמלת קולות קיצוניים, מדגישה את המפריד ומתחזקת מציאות של נאמנות שבטית. הפוליטיקה הפכה לדוברת של שפה בה יש קו מחשבתי וזהותי ברור לכל קבוצה ובכך מונעת פעפוע רעיוני ודינמיקות של השלמות ושילובים אפשריים בין קבוצות שונות.
זה לא תמיד היה כך. ההיסטוריה היהודית מוכיחה כי מחלוקות הן הבסיס לקיומנו, אולם במהלך המאה ה-19 דברים החלו להשתנות. היהודים התחילו לקבל יותר זכויות, השתלבו או התבדלו מסביבתם והתחלקו ל"זרמים" - רפורמים, חרדים, מתבוללים, ציוניים ועוד. כל זרם בנה לעצמו תיבת תהודה והשקיע משאבים כדי לתחזק את הזהות העצמית שלו כמובחנת ומובדלת.
בעשורים הראשונים של המדינה נדמה היה כי השפה הזאת מארגנת את החברה הישראלית. תנועות מיישבות, עיתונים וביטאונים, זרמי חינוך וכמובן מפלגות המתיימרות לייצג ולפרנס תקציבית ופוליטית את הקבוצה. אלא שבשנים האחרונות החברה הישראלית הגיעה למצב שהמערכת הפוליטית שלה הפכה כאוטית ומתפוררת. אנו רצים לבחירות חוזרות ונשנות. נדמה שהשיטה לא עובדת והפרדיגמה שעבדה עד עכשיו לא רק שאינה מסבירה את המציאות אלא יצרה שפה שתוקעת אותה ומונעת ממנה להתקדם.
לצערנו זה מגיע גם למערכת החינוך ומוביל למצב שבו לימודי יהדות וחיבור למסורת נחשבים "הדתה" ושטיפת מוח לתלמידנו. ומנגד, נערות דתיות שרוצות להתגייס לצבא מתקשות לקבל תמיכה ממוסדות החינוך שלהן ומהמחנכות שמנסות להניא אותן מלעשות זאת.
בספרו "המבנה של מהפכות מדעיות" מתאר ההיסטוריון תומס קון מה מתרחש בקהילת המדעים ברגע שתיאוריה מדעית פשוט איננה יכולה לספק יותר תשובות לקשיים. המדענים כבר לא יכולים לתאר את אותם קשיים כסטיות מהנורמה כחריגה, או טעות סטטיסטית זניחה, אלא המציאות מכריחה אותם לשבור את הראש ולפתח הבנה חדשה עם מונחים ורעיון מארגן אחר. קהילת המדע החליפה פרדיגמה מדעית ששלטה בכיפה ועברה בהדרגה לתיאוריות מדעיות אחרות שהעניקו תשובה, פשר ופתרונות טובים ואלגנטיים יותר לבעיות מעשיות.
נדרשת לנו שפה חדשה, כזאת שתשקף באופן אמיתי יותר את הזהויות הקיימות. בעקבות מהפכת המידע, האינטרנט ושינויים חברתיים ורוחניים נוספים הזהות של הישראלים הפכה לגמישה, צבעונית ומורכבת מעולמות תרבותיים רבים ומגוונים. לעיתים העולמות משלימים, לעיתים עומדים במתח אך ישנה תסיסה והפריה בין הישראלים ובין עצמם. הטרגדיה היא שהמערכת הפוליטית וגורמי תקשורת ואקדמיה מסוימים, עדיין מנסים לארגן אותנו בתבניות סגורות וקשוחות מתוך אינטרסים צרים של שמירה על מוקדי כוח.
קריאה של סיפור יציאת מצרים מגלה כי תפקידה של השפה היה מרכזי ביותר. משה מתאר את עצמו ככבד פה ולשון ולא איש דברים, הוא עומד בסירובו להנהיג עד שאלוהים פותח לו אופק הבנה חדש כשהוא אומר ששמו הוא: "אהיה אשר אהיה". משה משתכנע ללכת אל זקני ישראל וגם הם מאמינים משום שכעת השפה והשם החדש של האל מעניקים להם תקווה ואמונה שיש אפשרות של גאולה מהמצב שעד עכשיו נראה היה חסר סיכוי.
שנים של עבודת פרך במצרים הביאו את העברים למצב של אי יכולת לדבר, אלא רק לצעוק. חוסר במילים ובשפה לא אפשרו להם לדמיין את עצמם כבני חורין. משה מנסה לדבר איתם על יציאה לחירות והם עדיין מפחדים מפרעה. השפה היא גם הכלי בו עונה האב לארבעת הבנים בהגדה וכמה מעניין לראות שהתשובה לבן הרשע ולזה שאינו יודע לשאול היא אותו פסוק בדיוק אבל הוא מאפשר תשובה מתאימה לכל בן לפי מקומו. הכל תלוי בשפה. כשאין שפה אז אפשר רק לצעוק וכשהחברה צועקת בסוף מגיעה גם אלימות.
המילה "שפה" בעברית מתארת את הקצה (שפת הים) והשפה האנושית היא הקצה של המחשבות. עלינו להמשיך את המסורת שלנו שתמיד הביטה אל מעבר לדימויים המוכרים והמשומשים, אל אפשרות של עתיד טוב יותר. הישראלים כבר "הגיעו לקצה", אנחנו כבר בשלים וכמהים לשפה חדשה ותרבות אחרת.
חג הפסח וההגדה נושאים בחובם רעיון שהקדים את זמנו; הרעיון ששינוי השפה והשתחררות מקבעונות יכולים להוציא אנשים מתפיסות מיושנות ומדכאות לחירות מעמדית, פוליטית ורוחנית. המלחמה האחרונה מבליטה ומשקפת את המציאות החדשה שכבר רוחשת מתחת לפני השטח ומכריחה אותנו לחשוב על עצמנו מחדש. התקיעות של הפוליטיקאים והגנרלים, מול העם שמחפש שפה אחרת, שפה חדשה, שפה של אחרי ה-7 באוקטובר.
הכותב הוא מנחה פדגוגי בעמותת יסודות העוסקת בחינוך, תורה ודמוקרטיה