כרמית פלטי קציר ריסקה את לב הצופים. זה היה הריאיון הכי חשוב בסוף השבוע

בדף המשימות למסבירנים מטעם ראש הממשלה בתקשורת היו שתי משימות חשובות להשלים בטרם חג הפסח: הראשונה עסקה במשפטו הנמשך, השנייה בהתקפה על איראן, זאת שמיוחסת לישראל - ושככל הנראה כוונה נגד סוללות נ"ט באזור "הקריה למחקר גרעיני" בנתנז.

הפרוגרמה שעסקה במשפט נתניהו דנה בהתמשכות המשפט (נכון, אבל בגלל גרירת רגליים מצד ההגנה), בעובדה שהתובעת (מדינת ישראל, להזכירנו) השתמשה בכל טריק אפשרי בספר (נכון, אבל לגיטימי) ובכך שהמשפט מפלג את העם בשעה שנדרשת אחדות (טיעון דבילי, בעיקר מפני שאנו מצויים בתקופה שבה המשפט כמעט שאינו נוגע לכלל הציבור). קשה לדעת מה הוליד את העיתוי, שהרי במשך זמן כה רב שידרו לנו אותם מקורות ממש שתיקי האלפים קורסים. משמע גם שם, ממש כמו בעזה, היה נתניהו רק "פסע מניצחון מוחלט", רגע לפני שהתברר כי זה לא יושג לעולם.

למה פתחנו במשפט נתניהו, שלא נזכר כלל בחדשות סוף השבוע אלא רק בשני פרסומים אישיים, כמו למשל בטור של אראל סג"ל ובציוץ ארוך של עמית סגל? מפני שהם מדגימים היטב את "תנועת המלקחיים" של הולכת המסר - הראשון על ידי הסתערות ישירה (קריאה לנשיא להפסיק את המשפט) והשני על ידי הערת אגב כאילו מהורהרת: "משפט המאה הפך בשנה האחרונה למשפט המאה מילה בעיתון", כתב עמית סגל. "כלי התקשורת נעלמו מהדיונים במשפט נתניהו. תומכי ראש הממשלה טוענים שהסיבה היא השגי ההגנה. אפשר גם לחשוב על גרסאות חלופיות, מקלות" (ואז הוא עובר למנות אותם, מהמלחמה ועד לקושי האובייקטיבי שבתמלול מאות שעות של עדויות - נ"ק).

אם האחד נועד לעורר את הבייס ולטעת בליבו רעיון חדש כמו ביטול המשפט, אזי האחר נועד לעורר את הספק בקרב המתלבטים, המהרהרים, אלה שצריך לשכנע בעזרת טיעון מוצק יותר מאשר "רק ביבי!". המפתח הזה חיוני להבנת הטקטיקה של סגל (עמית): תמיד הקדם לנושא שעליו אתה מבקש להסתער איזה הרהור שנועד להראות שאתה לא מכור מראש, שאתה באמת חושב בקול רם ביחד עם הצופים והקוראים.

אז מה הקשר בין הטקטיקה של "הרהר בטרם תסתער" לבין משדרי האקטואליה של מוצאי השבת? הקשר הוא הניסיון לגשר על הפער הבלתי נתפס בין מה שמשווק כהצלחה ישראלית כבירה בנושא התקיפה באיראן, לבין אוזלת היד של המערכה מול עזה ולבנון, בין התקיפה בנתנז למחדל והשבר של ה-7 באוקטובר.

עם צאת השבת, ב"פגוש את העיתונות", מדגים סגל את הטקטיקה של צעד לאחור שנועד להקדים שניים לפנים: הוא "מהרהר" האם התקיפה הישראלית באיראן הייתה אכן "דרד'לה" כפי שכינה אותה השר לביטחון לאומי. לכאורה סגל בוחן את הטענה, אבל רק כדי לצאת ממנה לשיר הלל. הדרדל'ה הופכת לטיל לחיבורים: הנה ישראל הראתה שהיא מסוגלת להגיב, אבל בנוסף הצליחה לדייק בפינצטה - כולל תקיפה (על פי מקורות עלומים) לא רק באיראן אלא גם בסוריה ובעיראק, כדי לפתוח נתיב אווירי כהכנה לתקיפה הבאה, אם תבוא.

עמיתו, בן כספית, ספקני ממנו. הוא מזכיר שאיראן פתחה במתקפה רבתי על ישראל וספגה תגובה רפה, קול ענות חלושה ממש, אבל סגל כבר דוהר אל הניצחון המוחלט, כמו בעזה, על גבו של האיש שאמור להיות הכי שנוא על הבייס: ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט.

תכף נשוב לאולמרט באולפן, אבל קודם נדלג אל האייטם המרכזי של מהדורת מוצאי השבת בחדשות 12, הריאיון עם כרמית פלטי קציר - אחותו של אלעד קציר, שנחטף מניר עוז ונרצח בשבי.

זה היה ריאיון ששבר את הלב, אבל לא לפני שכבש אותו. פלטי-קציר מדברת בשקט, ברוך, גם כשהיא משמיעה את הטענות הקשות ביותר, מכאלה נגד צה"ל (היא מתארת מפגש נוראי בין אמה, פדוית השבי, לבין קציני הצבא שאותם היא שואלת "איפה הייתם?") - ועד לתלונות נגד הפוליטיקאים שחורצים את דינם של השורדים בשבי בשם הישרדותם הפוליטית.

הלב יוצא אליה, דווקא משום שאינה מתלהמת, דווקא מפני שהיא מהססת, דווקא מפני שהיא מסבירה מדוע היא מתנגדת לבחירות עכשיו, כדרישת מתנגדי הממשלה. מבלי לדעת, שהרי הריאיון הוקלט מראש, נמתח קו ישיר בינה לבין דבריו של חיים ילין, שפתח את "פגוש את העיתונות". ילין תאר בפשטות כיצד ניצלו הוא ואחרים מהטבח שהתחולל בקיבוץ בארי, בזכות מתנדבים. בזכות מי שרצו לסייע ונשק בידם, לאנשים שכלל לא הכירו. בזכות מי שמילאו בגבורה את השורות (חלק מהם אף שילם בחייו) במקום שבו קרסה המערכת.

התיאורים האלה של רגעי חוסר האונים, הן של ילין והן של פלטי-קציר (אודות ארבע וחצי השעות שחלפו בין הרגע שבו נוצר לראשונה הקשר הטלפוני עם אחיה, הנצור בממ"ד לבין השעה שבה נחטף לעזה) מרסקים את הלב בצלילותם, בעובדה שמעליהם מרחפת השאלות: היכן היה צה"ל? היכן הייתה מדינת ישראל?

וזו אולי הסיבה העיקרית לכך שהצופה הנבון קורס אל תוך הפער שבין דברי הרהב של סגל, שקדמו למהדורה, על פאר התקיפה באיראן לבין האייטם המרכזי בה: איך זה שצבא שמגיע עד לאיראן לא מסוגל להגיע לניר עוז?

נעצור כאן לרגע ונעבור לפרסומות, כלומר - זה בדיוק מה שעשתה דנה וייס. באמצע התיאורים קורעי הלב של האחות השכולה, וייס התנצלה בפני הצופים ויוצאת לפרסומות. אני מבקש לתת לחדשות 12 את הנסיבות המקלות המתבקשות: החודשים האחרונים רצופים באייטמים שקשה לרווח כדי להתפרנס. הצורך הכלכלי מובן.

ובכל זאת: אפשר להפסיק באמצע כתבה על טייסת בחיל האוויר, אפשר להפסיק באמצע את הכתבה על הפרופסורית מהאוניברסיטה העברית שכותבת את הגרסה הפלסטינית לפרוטוקולים של זקני ציון, אבל אי אפשר להפסיק באמצע ריאיון עם אחות שכולה - ועוד כדי לעבור לפרומו למאסטר-שף. ההלחם הוא פשוט בלתי אפשרי. כאמור, הימים הם כאלה שמצריכים ממגישי החדשות מופעי לוליינות רגשיים במעברים בין שכול לחול, אבל גם כאן מוכרחים להפעיל שיקול דעת.

מאחר ששבנו מההפסקה שנכפתה עלינו, בואו נלך לאקורד הסיום של "פגוש את העיתונות", זו שבמסגרתה התארח אהוד אולמרט באולפן. אולמרט הוא פוליטיקאי שסרח. הוא איש חכם, אולי אף מבריק, שנקלע לסיטואציה שהניחה את ראשות הממשלה בידו (התרדמת אליה נכנס אריאל שרון), הוביל את ישראל למלחמת לבנון השנייה ונאלץ להתפטר לאחר שהוגש נגדו כתב אישום (היו זמנים).

עברו המושחת של אולמרט רדף אותו כל הדרך עד למאסר. אפשר לראות בכך צדק פואטי, אפשר להצטער עבורו ועבורנו. מה שאי אפשר לעשות הוא להלבין את האיש בתקשורת. שיכתוב, שירצה, שיעשה לביתו (הן לא מגיע לו חלילה עונש מוות), אבל מתקשורת אחראית אפשר לצפות שלא תקדיש לו את עשר הדקות היקרות שלפני המדורה המרכזית.

ניחא אם היה מדובר בחדשות, ניחא אם היה חושף מידע שהיה מסייע לצופים להבין טוב יותר את הסיטואציה העכשווית, אבל מדובר בפרשנות נטו, הגיגים ותו לא. הקלון שדבק באולמרט, יפקע ב-2 ביולי. הקלון שחל על כל מי שממשיכים לארח אותו בפריים טיים, הוא עדיין בתוקף.

אולמרט חולק שבחים לבלימת המתקפה האיראנית. הוא אמנם חושב שהיה מוטב להימנע מהתגובה הרפה, אבל סגל רק שמע בדל של מה שמתפרש כמחמאה לממשלה - וממנף אותו מיד לכדי השמעת שיר הלל נוסף לתקיפה, רגע לפני שהוא עובר לסקופ היחיד של הערב: החלטת שר האוצר לתקצב 68 יישובים חדשים ביהודה ושומרון.

לכן אעשה מעשה סגל (אם כי בסגנוני המגושם יותר) ואבהיר שבכל הקשור לביטחון הפכתי לנץ מטעמי הישרדות: כל יום שבו עומדת עזה על תילה ולא על טילינו, הוא יום שבלוח השנה הפרטי שלי הוא (נכון להיום) ה-208 באוקטובר (7 באוקטובר ועוד 201 ימים שחלפו). כל פעולה "כירורגית" באיראן היא הימנעות מפעולה אמיתית - ומי שלא תוקף את חיזבאללה בלבנון בגלל שמשמעות תקיפה שכזאת היא טילים על חיפה ותל אביב, מקרב את החורבן: לא חורבן של כמה בתים בערי המרכז, אלא את זה של כל המפעל הציוני.

עוד אוסיף שלמרות שאיני מעריץ של מפעל ההתנחלות מעבר לקו הירוק, אני בהחלט מכבד את זכותה של ממשלת ימין לחזק את ההתיישבות ביהודה ושומרון. אלא שהתחושה הפעם היא שמי שלא מסוגל לגדוע את ידו של האויב, מפצה את הבייס בתקיעת אצבע לעינו של הידיד.

צה"ל הגיע לבסוף לניר עוז ולבארי, אמנם באיחור טראגי - אבל הגיע. ממשלת ישראל עדיין לא. אבל בעוד משרד האוצר נמנע מלפרוע את חשבון לינות המפונים בבתי המלון, ניתנת הוראה לפקידיו לתקצב התנחלויות חדשות: ככה לא בונים התיישבות חדשה, ככה מרסקים התיישבות ישנה.

ככה גם לא מגיבים: לא בעזה, לא בלבנון ולא באיראן. והתחושה לקראת חג הפסח היא נוראית: המפעל הציוני מתפרק לנגד עינינו, נקרע בין השחצנות הכאילו-מהוססת שמפגין עמית סגל בשם ראש הממשלה לבין העדינות האצילית של כרמית פלטי קציר, שמבכה את אחיה שהופקר פעמיים לגורלו-גורלנו.