זנדאיה הפכה בשנים האחרונות לאחת הכוכבות הצעירות הגדולות בעולם, אם לא הגדולה שבהן. זה קרה בזכות התפקיד הראשי שלה ב"אופוריה", תפקידי המשנה שלה בסרטי "ספיידרמן" ו"חולית", וכמובן נוכחות בולטת ברשתות החברתיות וקמפיינים בעולם הפרסום והדוגמנות. מה שהיה חסר לה זה תפקיד גדול ורציני בסרט "איכות", כזה שמשתתף בפסטיבלים ואולי גם יעניק לה מועמדות לאוסקר. עכשיו היא מסמנת וי גם על המשבצת הזו, הודות ל"מתחרים" ("Challengers"), שעלה אצלנו לאקרנים השבוע.
הסרט ערך את הבכורה העולמית שלו במסגרת יוקרתית במיוחד - ערב הפתיחה של פסטיבל ונציה בקיץ האחרון. הוא היה אמור לצאת לאקרנים מיד לאחר מכן, אבל הפצתו נדחתה בגלל שביתת השחקנים. הדחייה לא עצרה את המומנטום שלו. "מתחרים" נהנה מביקורות משתפכות, וצפוי לשבור קופות ולשדרג עוד יותר את המעמד של זנדאיה, ואולי אף להעניק לה מועמדות לאוסקר. זה הדיבור כרגע.
ועל מה כל המהומה? אומרים שאפשר להקביל כל סרט לפרק של "סיינפלד", ובמקרה של "מתחרים", מדובר בשני פרקים: "ההחלפה", שבו ג'ורג' וג'רי הוגים תכסיס הקשור בסקס בשלישייה, מאנז'-א-טרואה; ו"הקאמבק", שבו ג'רי מסתבך בפרשייה מוזרה הכוללת מורה לטניס שלא בטוח בגבריות שלו ובשוחד מיני.
במקרה של "מתחרים", זנדאיה מגלמת את טאשי, טניסאית צעירה ומבטיחה, הפוגשת שני טניסאים בני גילה, שנופלים לתבניות המקובלות של "ילד טוב" ו"ילד רע", סטייל בנצי ומומו ב"אסקימו לימון". האחד נקרא פטריק צוויג, ואינו מבוסס על הסופר סטפן צוויג אלא על הטניסאי השערורייתי ורדוף השדים ניק קיריוס, שתמיד משך אש ועשה כותרות בגלל התנהלותו הבעייתית לא פחות מאשר בגלל כישרונו. השני נקרא ארט דונלדסון ולמרות שיערו הג'ינג'י, הוא מוכשר באותה מידה אך רגוע הרבה יותר.
היחסים בין השלושה מתחילים לילה אחד בחוף הים, ואז בחדר מלון - ואז נמשכים במשך תקופה ארוכה, ועמוסה בתפניות וטלטלות אישיות ומקצועיות.
פטריק וארט מתחרים על טאשי ומריירים עליה, אבל לאורך כל הדרך, דבר אחד די ברור: יותר מכל, הם כנראה מאוהבים אחד בשני, או לפחות כפייתים זה כלפי זה. כאן טמון אחד הטוויסטים המבריקים של הסרט: הוא מציב במרכזו את זנדאיה, אחד מסמלי המין הבולטים כרגע, אך המתח המיני המרכזי בו בכלל לא קשור אליה, מה שחותר תחת הציפיות שלנו והשימוש המקובל בשחקניות כמוה.
בהמשך לכך, וכרוח הימים, למרות שלכאורה הגיבורה היא פרס שעליו מתחרים שני הגיבורים, זה ממש לא ככה, והיא גם לא מוצגת כפרס ולא עוברת החפצה. אין בסרט עירום נשי וגם בקושי יש בו עירום בכלל, מלבד כמה שניות בהן רואים אברי מין של טניסאים גברים בחדר ההלבשה.
למעשה, אף שהסרט עוסק במשולש אהבה - אין בו סצינות סקס של ממש, והאינטראקציות נעצרות בדרך כלל בשלב הנשיקה. למרות זאת, "מתחרים" מתגלה כסרט הכי סקסי של הזמן האחרון.
זה קורה בזכות הסקס-אפיל הנשפך משלוש הדמויות הראשיות, גם כשהם יושבים לבושים על המיטה; הודות לפסקול המחשמל שכתבו טרנט רזנור ואטיקוס רוס, המוכיחים שסקס יכול להישפך גם מתוך צלילים; לאלגנטיות של ענף הטניס; ומעל הכל, לעבודת הבימוי המסעירה של לוקה גואדנינו, מי שביים שניים מן הסרטים הטובים של העשור הקודם - "אני אהבה" ו"קרא לי בשמך". "מתחרים" לא מצליח להתחרות בהם, אבל מציג גם כן שילוב מיטיבי במבע הקולנועי - הצילום, העריכה וההתכה בין דימויים וצלילים.
יש לסרט חסרונות: ג'וש או'קונור היה יכול להיות קצת יותר משכנע בתפקיד המניאק, וגם מייק פייסט בתור הילד הטוב לא בדיוק מספג תצוגת משחק דרמטית בלתי נשכחת. העיסוק באחורי הקלעים של עולם הטניס לא בדיוק מעמיק, אפילו יחסית לסרטי טניס עכשוויים לא בדיוק מוצלחים כמו "המלך ריצ'רד". את התסריט כתב היהודי-אמריקאי ג'סטין קוריצקס, שהתחיל לעקוב אחר הענף בכפייתיות בעקבות צפייה בגמר השערורייתי של אליפות אמריקה הפתוחה ב-2018, בו ניצחה נעמי אוסוקה את סרינה וויליאמס. הוא בן זוגה של סלין סונג, מי שביימה את "חיים שלמים" המהולל בשנה שעברה, ויחד הם מרכיבים את אחד מן הפאואר-קאפלז המבטיחים בהוליווד.
ובחזרה לבעיות של "מתחרים". הבעיה הכי גדולה היא זו: אף שהסרט עוסק בתשוקה, הרי שבשום שלב הוא לא מרגש. בהתאם לתדמית הסנובית של הטניס, אפילו יש בו משהו קצת קר ומתנשא. אך לזכותו של "מתחרים" ייאמר, שלא נראה כי הוא התיימר לרגש אותנו.
קיצ'לס ושביט מהללים את "מתחרים", קוטלים את "הקרב על אמריקה" ובוחרים את סרטי השלישיות הגדולים
לכל אורך הסרט אנחנו צופים בדמויות צופות בדמויות אחרות משחקות. לפיכך, התסריט מלכתחילה צופה בהן מתוך מרחק מסוים, ואולי גם בהבנה שאף פעם אי אפשר להבין אף אחד או אחת עד הסוף. מתוך הריחוק הזה, "מתחרים" מנסה להעלות שאלות על גבריות, תחרותיות, כפייתיות והפער בין אהבה ותשוקה, אבל גם לא מתיימר לספק יותר תשובות מסימני שאלה.
ובשאר לגואדנינו, נראה שהפרויקט עניין אותו בגלל האתגר שהציב בפניו. הבמאי הודה שמשעמם לו לצפות במשחקי טניס, אז איך הוא יכול ליצור קולנוע סוחף מספורט שהוא עצמו לא אוהב לראות בטלוויזיה? התשובה: למרות שמדובר בדרמה רומנטית יותר מאשר ב"סרט ספורט", יש ב"מתחרים" הרבה סצינות של משחק טניס, וגואדנינו מביים אותן בתנופה וירטואוזית סוחפת, שמערבת אותנו במתרחש. לעתים התחושה היא שהכדור ייצא מהמסך ויפגע בנו, וכל הזמן ההרגשה היא שאנחנו צופים בריקוד סוער ומלא חיים - ולמעשה, בחיים עצמם.
סרטי טניס קודמים בשנים האחרות התרחשו על רקע טורנירי גרנד-סלאם. ב"מתחרים", הגיבורים מתחרים בטורנירים זניחים, אך בזכות השליטה המפעימה שלו במבע הקולנועי, הבמאי האיטלקי תמיד גורם למשחקים ביניהם להיראות כמו בלט של הבולשוי.
האתגר הנוסף, כמובן, היה להפיק ניצוצות מתוך משולש אהבה שלא מסתיים במאנז'-א-טרואה. גואדנינו מסתדר גם בלי פרובוקציות פורנוגרפיות מהסוג שבמאים אירופאיים הצטיינו בהם בעבר. "מתחרים" הוא תזכורת שאפשר ליצור קולנוע גם בלי כל אלה, וגם בלי אפקטים מיוחדים וגיבורי קומיקס.
ז'אן-לוק גודאר אמר פעם שקולנוע הוא אישה ואקדח. גואדנינו מראה כאן שקולנוע הוא אישה, שני גברים שמאוהבים אחד בשני - ומחבט טניס.